בנימין וארנדט

ולטר בנימין התאבד ב-26 בספטמבר 1940 בשעה שניסה לחצות את הפירנאים מצרפת לספרד ומשם להמשיך לארה״ב במנוסתו מפני הנאצים. כבר בימי נעוריו התיידד בנימין עם גרשום שלום, לימים חוקר הקבלה הנודע. על ידידותם מספר שלום בספרו ולטר בנימין. סיפורה של ידידות. שלום היגר מברלין לירושלים בשנות העשרים של המאה העשרים, ואילו ולטר בנימין נמלט מברלין ב-1933 ועקר לפריז. שם התוודע למהגרת גרמניה-יהודיה אחרת שנמלטה מפני הנאצים, האנה ארנדט, לימים הפילוסופית הפוליטית המפורסמת.
את הידיעה הראשונה על התאבדותו של בנימין קיבל שלום במכתב מארנדט. ב-21 באוקטובר 1940 היא כותבת לו ממונטובאן (Montauban):

שלום היקר –

ולטר בנימין שם קץ לחייו, ב-26.9, סמוך לגבול ספרד, בפורט בו (Port Bou). הייתה לו אשרת כניסה לאמריקה, אבל מאז 23 [בספטמבר] הספרדים מאפשרים מעבר רק לבעלי דרכון ”לאומי“. – איני יודעת אם השורות האלה יגיעו אליך. ראיתי את ולטר כמה וכמה פעמים בשבועות ובחודשים האחרונים, לאחרונה ראיתיו ב-20 [בספטמבר] במַרסֵיי. – הידיעה הגיעה אלינו, וכמו כן אל אחותו, באיחור של כמעט ארבעה שבועות.

יהודים מתים באירופה ומוטלים בשדה כמו כלבים.

שלך, האנה ארנדט.

רק כשנה לאחר מכן, ב-17 באוקטובר 1941, היא כותבת אליו שוב מניו יורק ומתארת באזניו את אותם ״שבועות וחודשים אחרונים״ שבהן ראתה את בנימין ״כמה וכמה פעמים״. מדובר במכתב אישי ומרגש, של מי שהייתה קרובה אל בנימין בשבועות האחרונים של חייו ומשרטטת את דמות האדם והידיד, ופחות את דמות ההוגה:

שלום היקר –

[…] בפרוץ המלחמה נפשנו כולנו ביחד בקן צרפתי קטן לא רחוק מפריז. בנג‘י היה במצב רוח מצוין, ”בודלר“ שלו היה גמור בחלקו [המאמר ״על מוטיבים אחדים אצל בודלר״], והוא היה סבור, לדעתי בצדק, שהוא בדרך להגשים דברים מצוינים. פרוץ המלחמה החריד אותו לאין שיעור. ביום הראשון לתנועת הכוחות נמלט מפריז אל מוֹ (Meaux) מפחד מתקפה אווירית. מוֹ הייתה מרכז מפורסם של תנועת כוחות עם נמל תעופה חשוב מאוד מבחינה צבאית ותחנת רכבת שהייתה אחד הצמתים המרכזיים לפריסת הצבא. התוצאה הייתה כמובן שלמן היום הראשון הסירנות לא חדלו להישמע שם, ובנג‘י חזר מיד מבועת למדי. הוא חזר בדיוק בזמן כדי להיכנס על פי החוק להסגר במחנה הזמני בקוֹלוֹמְב (Colombes). בעלי [היינריך בליכר] היה שם ושוחח עמו ארוכות, הוא היה מיואש למדי. כמובן לא בלי סיבה. מיד הוא הפעיל מעין מנגנון סגפנות, חדל לעשן, חילק את כל השוקולד שלו, סירב להתקלח ולהתגלח או בכלל לזוז. כשהגיע למחנה הקבע, לא הרגיש בעצם רע כל כך: סביבו נאספו שורה של בחורים צעירים שחיבבו אותו, רצו ללמוד ממנו והסירו ממנו כל נטל. כשחזר באמצע או בסוף נובמבר, היה מרוצה למדי שהתאפשר לו לעשות את הניסוי הזה. גם הפאניקה הראשונית שלו נעלמה לגמרי. בחודשים הבאים הוא כתב את התזות על הפילוסופיה של ההיסטוריה, שמהן, כך אמר לי, שלח לך עותק, וממנו תוכל לראות שהוא עלה על עקבות שורה של נושאים חדשים. ואולם הוא חשש למדי מפני דעת המכון [למחקר חברתי בהנהלת הורקהיימר ואדורנו]. אתה בוודאי יודע שהמכון כתב לו לפני פרוץ המלחמה, שהמלגה החודשית שלו אינה מובטחת עוד ושעליו לנסות למצוא מקור פרנסה אחר. זה גרם לו דאגות רבות, אף על פי שגם הוא לא היה משוכנע ברצינותה של הכוונה הזאת. אבל זה לא שיפר את המצב אלא רק המאיס אותו יותר. אמנם הפחד הזה נעלם עם פרוץ המלחמה, אבל נותר בו חשש מפני התגובה על התיאוריות החדשות שלו והבלתי-אורתודוכסיות בתכלית. – בינואר שם קץ לחייו אחד מידידיו הצעירים מן המחנה, שבמקרה היה גם ידיד או תלמיד של בעלי. בעיקרו של דבר היו לזה גורמים אישיים לחלוטין. העניין הזה העסיק אותו באופן יוצא דופן, ובכל שיחה הוא דיבר בלהט גדול בזכות הבחור הזה ובזכות מעשהו. – באביב 1940 נכנסנו כולנו בלב כבד אל הקונוסוליה האמריקאית, ואף על פי שהובהר לנו שם חד-משמעית שנצטרך לחכות בין שנתיים לעשר שנים לתורנו, התחלנו לקחת שלושתנו ביחד שיעורי אנגלית. איש מאיתנו לא התייחס לזה ברצינות, אבל לבנג‘י הייתה משאלה אחת: ללמוד די כדי להיות מסוגל לומר שהוא לחלוטין לא אוהב את השפה. וזה אכן עלה בידו. קשה לתאר את החלחלה שלו מפני אמריקה, ומספרים שכבר אז אמר לידידים שהוא מעדיף חיים קצרים בצרפת על פני חיים ארוכים באמריקה.

כל זה הסתיים במהרה כאשר מאמצע אפריל נבחנה כשירותם לשירות עבודה צבאי של כל בני ה-48 ומטה ששוחררו מהסגר. לאמיתו של דבר, שירות העבודה הזה לא היה אלא מילה אחרת להסגר עם עבודת כפייה, וברוב המקרים היה מדובר בהרעת המצב ביחס להסגר הראשון. מראש היה ברור שבנג‘י יוכרז כבלתי כשיר, רק לו זה לא היה ברור. הוא היה מרוגז להחריד בימים ההם והסביר לי פעמים רבות שלא יהיה מסוגל לעבור שוב את כל הסאגה הזאת. מובן שהוא הוכרז לבסוף כבלתי כשיר. בלי קשר לתקנה הזאת הגיעה באמצע מאי תקופת ההסגר השנייה, שהיתה קפדנית הרבה יותר, ועליה בוודאי ידוע לך. בדרך נס דילגו על שלושה אנשים ובהם בנג'י. אבל בכאוס האדמיניסטרטיבי לא היה אפשר לדעת האם ולכמה זמן תכיר המשטרה בתקנה של משרד החוץ ואם לא ייעצר פשוט. אני עצמי לא ראיתי אותו אז יותר כי גם אני הייתי בהסגר, אבל ידידים סיפרו שהוא לא העז כלל לרדת לרחוב וחי בפאניקה תמידית. הוא הצליח לעלות על הרכבת האחרונה שעזבה את פריז. לא היה לו כל מטען מלבד תיק נסיעות קטן ובו שתי חולצות ומברשת שיניים. כפי שידוע לך, הוא נסע ללוּרְד (Lourdes). כשיצאתי באמצע יוני מ[מחנה ההסגר לנשים ב]גירס (Gurs), הגעתי במקרה גם כן ללוּרד והוא סידר שאוכל להישאר שם כמה שבועות. זה היה ברגע המפלה, כעבור ימים מעטים לא נסעו יותר רכבות. איש לא ידע היכן משפחתו, ילדיו, ידידיו. בנג'י ואני שיחקנו שחמט מבוקר עד ערב ובהפסקות קראנו עיתונים, אם היו כאלה בנמצא. הכול היה טוב ויפה עד הרגע שבו פורסם חוזה שביתת הנשק ובו סעיף ההסגרה המפורסם. עקב זה התדרדר, כמובן, מצבנו, אבל איני יכולה לומר שבנג'י נתקף פאניקה של ממש. על כל פנים קיבלנו ידיעות על התאבדויות ראשונות של עצורים בשעת מנוסה מהגרמנים, ולראשונה שמעתי מפיו דיבורים על התאבדות שחזרו ונשנו. הוא אמר שזו דרך המוצא שעוד נותרה. על מחאתי הנמרצת ועל טענתי שלכך תמיד יהיה זמן, הוא השיב תשובה סטריאוטיפית למדי: שלעולם אין לדעת ושאסור לחכות יותר מדי. מצד שני דיברנו על אמריקה. כעת נראָה שהוא מפויס יותר עם הרעיון הזה. הוא התייחס ברצינות למכתב מהמכון, שבו נאמר לו שנעשים כל המאמצים להביא אותו לאמריקה. פחות ברצינות התייחס להודעה, כי כשיגיע לאמריקה יוכל להצטרף למערכת של כתב העת ושכרו יהיה מובטח. הוא סבר שמדובר בחוזה בדוי שמטרתו להסדיר את האשרה שלו. הוא חשש מאוד, כנראה בלי סיבה, שברגע שיהיה כאן יזנחו אותו לאנחות. בתחילת יולי עזבתי את לוּרד מפני שנאלצתי לצאת à la recherche de mon mari perdu [צרפתית (בהסתמך על כותרת ספרו של פרוסט): בעקבות בעלי האבוד]. בנג'י לא התלהב מזה במיוחד, וזמן רב התחבטתי אם לקחת אותו איתי. אבל זה לא היה מעשי: בשום מקום אחר לא יכול היה להיות בטוח מפני השלטונות כמו שהיה שם (עם מכתב המלצה ממשרד החוץ). עד ספטמבר הצטמצם הקשר שלנו לקשר מכתבים בלבד. הגסטפו היה בדירתו והחרים הכול, כך כתב לי בדיכאון גדול. בינתיים ניצלו אמנם כתבי היד שלו, אבל אז היה סבור, בצדק, שאיבד הכול. – בספטמבר הגענו למרסיי כי בינתיים הגיעו לשם האשרות שלנו. בנג'י כבר היה שם מאז אוגוסט כי האשרה שלו הגיעה באמצע אוגוסט. אז כבר היו ברשותו גם תעודת המעבר הספרדית המפורסמת וכמובן גם תעודת המעבר הפורטוגלית. כשנפגשתי עמו שוב, האשרה הספרדית הייתה תקפה עוד לשמונה או עשרה ימים. לקבל אשרת יציאה מצרפת היה בלתי אפשרי באותם ימים. הוא שאל אותי בייאוש מה עליו לעשות והאם נוכל לקבל את האשרות הספרדיות מהר ככל האפשר כדי שנחצה כולנו ביחד את הגבול. אמרתי וגם הראיתי לו שזה בלתי אפשרי ושהוא חייב לעזוב בדרך אחרת, כי באותה עת כבר חדלו להאריך את האשרות הספרדיות. חוץ מזה אמרתי לו שלא ברור כמה זמן עוד יהיו בכלל אשרות כאלה ושהוא לא יכול להסתכן ולחכות עד שיפוג תוקפה של האשרה. שבוודאי שמוטב אם נחצה שלושתנו ביחד, ושאז יוכל לבוא אלינו למוֹנטוֹבּאן, אבל שאיש אינו יכול לקבל על עצמו את האחריות למה שיקרה. עקב זה הוא החליט בלי מחשבה יתרה לנסוע בכל זאת. – הדומיניקאנים נתנו לו מכתב המלצה לאיזה אב מנזר ספרדי. הוא עשה על כולנו אז רושם עצום, אבל היה חסר תועלת לחלוטין. – בימים ההם במרסיי הוא חזר לדבר על כוונות התאבדות. – כל שאר הפרטים ידועים לך בוודאי: שהוא נאלץ לצאת לדרך עם אנשים שהיו זרים לו לגמרי, שהם בחרו בדרך הארוכה, ופירוש הדבר היה מסע רגלי של כשבעה קילומטרים בהרים, שמסיבות לחלוטין לא ברורות הם השמידו את היתרי השהייה הצרפתיים שלהם וכך מנעו מעצמם את האפשרות לחזור לצרפת, שהם הגיעו לגבול בדיוק 24 שעות אחרי שהוחלט לסגור אותו בפני אנשים חסרי דרכון לאומי – לכולנו היו אז רק המסמכים מהקונסוליה האמריקאית – שכבר בדרך לשם בנג'י התמוטט פעמים רבות, שלמחרת היה עליהם להתייצב בגבול הספרדי ושבלילה הוא שם קץ לחייו. חודשים אחר כך, כשהגענו לפורט בו, חיפשנו לשווא את הקבר שלו: לא היה אפשר למצוא אותו, שמו לא הופיע בשום מקום. בית הקברות פונה אל המפרץ הקטן, ממש על הים התיכון, חצוב בטרסות בסלע. בקירות הסלע האלה טומנים את ארונות הקבורה. זהו אחד המקומות המופלאים והיפים ביותר שראיתי בחיי.

העיזבון שלו נמצא בידי המכון, אבל הוא אינו מעז לפרסם בינתיים שום דבר בשפה הגרמנית. אני תוהה אם אפשר יהיה, בלי קשר לזה, להוציא לאור אצל שוקן את התזות על הפילוסופיה של ההיסטוריה. הוא נתן לי במתנה את כתב היד והמכון קיבל אותו ממני.

שלום היקר, זה כל מה שאני יכולה להגיד לך, ועשיתי זאת בדיוק מרבי וככל האפשר בלי הערות מצדי.

[…]

שלך,

האנה ארנדט.

מתוך: ״חנה ארנדט/ גרשום שלום, חליפת מכתבים 1939-1964״, הוצאת בבל, מגרמנית: גדי גולדברג

1024px-Grab_Walter_Benjamin

מצבה לזכרו של בנימין בפורט בו עם ציטוט מתוך התזות ההיסטוריות פילוסופיות: ״לא קיים מסמך של התרבות שאינו, בו בזמן, מסמך של ברבריות״ (תרגום: דוד זינגר)

friedhof

בית הקברות בפורט בו

 

3 מחשבות על “בנימין וארנדט

  1. פינגבק: ספרות ברשת: נפטר הקולנוען והסופר אברהם הפנר; הוצאת כנרת נכנסת לעולם הדיגיטלי; סיכומי השנה בספרות; פעילים יהודים נגד קומיקס "היפסטר היטלר&qu

  2. חנה ארנדט מתארת במדויק את השתלשלות
    הארועים שקרו לה עם ולטר בנימין ולאחרים , עד למותו הטרגי הצפוי . תעוד חשוב לכולנו ולעולם בכלל.

    אהבתי

  3. פינגבק: ארנדט, שלום – חליפת מכתבים | העולם כמקור וכתרגום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s