מרי לואיזה קאשניץ/הציפור רוק

היום לפני ארבעים שנה הלכה לעולמה המשוררת הגרמנייה מַרי לואיזֶה קאשניץ. עד כמה שהצלחתי לברר לא תורגם שום דבר שלה לעברית, ולכן בחרתי לא לכתוב עליה יותר מדי אלא פשוט להביא לכם תרגום של סיפור קצר שלה. אשמח לשמוע אם מישהו מכיר תרגומים של סיפורים או שירים שלה לעברית, אולי בכתב עת כלשהו.

מַרי לוּאיזֶה קַשנִיץ / הציפור רוק

קצת לפני השעה שלוש הבחנתי בציפור שבחדרי. קצת לפני שלוש אחרי הצהריים, יום ספטמבר נאה, בחוץ זרחה השמש, כלומר שום דמדומים או אווירת מסתורין, אפילו לא שמץ. מכיוון שאני נוהגת להשכים קום, אחר הצהריים הוא זמן מת בשבילי, ואני לא מסוגלת לעשות כלום. לכן אני נוהגת לקחת את העיתון ולשכב במיטה, לקרוא קצת, לנמנם קצת, בלי לסגור את הווילונות, וגם דלת המרפסת הקטנה נשארת פתוחה בכל מזג אוויר ובכל טמפרטורה. בצד המיטה עומד שולחן נמוך וארוך ועליו ספרים וכתבי עת וגם מחברות ועפרונות, כדי שבכל עת יהיו תחת ידי ואוכל לכתוב משהו.

גם באותו יום נמנמתי לי ולפתע התעוררתי, אבל הפעם לא מעצמי אלא מרעש מוזר, טפיחות כמו של כנפיים כבדות, אבל מי חושב על משהו כזה, ובאמת לא חשבתי על כנפיים. פשוט התפלאתי שמשהו נע בקרבתי ולכן פקחתי את העניים. הבטתי מופתעת בציפור, ציפור גדולה, חומה-אפורה. מעולם לא נכנסה ציפור לחדרי והתעופפה לה בין הקירות עם הטפטים הוורודים, כמו שעשתה הציפור הזו במיומנות לא מבוטלת. החדר שלי קטן למדיי, שלושה מטרים על חמישה בערך, ולא הייתי מופתעת אם במעופה הנרעש הייתה הציפור נתקלת בקיר, נפצעת, וצוללת מתה לרגליי. אבל בכל פעם היא נפנתה פנייה חדה, אפילו המקור או נוצות הזנב לא שפשפו את הקיר. שרק תנחת, חשבתי לעצמי, שרק תנחת על השטיח ותהדס החוצה, ברגל, כמו שמן הסתם נכנסה מפני שדימתה בוודאי שהשטיח החום הוא שדה טחב והקירות הוורודים הם דמדומי הבוקר, אבל היא לא עשתה את זה, היא נשארה באוויר ולא מצאה את הדרך חזרה החוצה. היא הוסיפה לעופף עוד זמן מה הנה והנה, ומעת לעת ניסתה לנחות על שרשרת הנברשת או על מסגרת הראי, אבל בכל פעם נפנתה במהירות הבזק שוב לאחור וחזרה לעופף סמוך לתקרה. עד מהרה הבחנתי שהיא מתעייפת ומאבדת את עשתונותיה, והרהרתי איך אוכל לעזור לה, אולי אפתח את החלון, הוא רחב הרבה יותר מדלת המרפסת ופיסת שמיים גדולה נשקפת ממנו. אבל חששתי להבהיל את הציפור ולא משתי ממקומי. רק נטלתי בזהירות מרבית את מחברת הכתיבה שלי והנחתי אותה על ברכיי המכונסות אל גופי.

ואז, קצת אחרי שלוש וחצי, התחילה לפתע הציפור לצווח. היא הוסיפה להתעופף הנה והנה והשמיעה צליל מתמשך וצורמני, והקול החודרני והנפחד הזה הבהיל אותי מאוד. מעולם לא החזקתי ציפור כחיית מחמד, למשל בכלוב, ובכלל יש לי עכבות כלפי חיות; מעולם גם לא יכולתי לתת בהן אמון או לנהוג בהן כבוד כפי שראיתי בני אדם רבים נוהגים עם הכלבים או החתולים שלהם. ולכן כששמעתי את קולה הפראי של הציפור, מיד החל לבי להלום בחוזקה. רציתי אפילו לנתר ולצאת במרוצה מהחדר, כבר התחלתי להסיר מעליי את השמיכה הקלילה שכיסתה את ברכיי. אבל אז בדיוק הבחינה בי כנראה הציפור לראשונה ונרגעה. היא נעמדה על שידת הלבנים שלי והפנתה אליי את ראשה. שעה ארוכה עמדה שם למעלה והביטה בי בעיני הציפור העצובות שלה, הארוגות נימים צהובים.

גם אם אני מדמה לעצמי עכשיו שלמן הרגע הראשון פחדתי מהציפור הזרה, הרי אין זאת אמת. קולה גרם לי חשש קל לזמן מה, אבל משעה שנרגעה, הבטתי בה בשקט ובעניין דווקא. ניסיתי לזהות איזו ציפור זו, ולשם כך בחנתי קודם כל את מבנה גופה, את אורך הרגליים והמקור, את טיב הנוצות. בהחלט הייתי שמחה לשייך אותה לזן ציפורים כלשהו, ואם היה הדבר עולה בידי בוודאי הייתי נרגעת ומרגישה בטוחה בקרבתה. אבל העניין לא צלח. אף על פי שאני מכירה הרבה מאוד סוגי ציפורים, לא היה שום סוג שדמה לאורחת המדובללת שלי. היא הייתה גדולה למדיי, אבל לא היו לה לא נוצות זנב בצבע אדום-חלודה כשל החובתיים ולא הצבעוניוּת של יוני הבר, לא נוצות שחורות ובוהקות של עורב, לא זנב ארוך של עקעק ולא כרבולת של דוכיפת. מקורה היה ארוך וצהוב כשל חופית, ורגליה היו קצרות וחזקות כרגלי חופית, אבל צבעה היה חלק ודהוי, ועל נוצותיה לא נראו לא כתמים בהירים ולא פסים. אין ציפור כזאת, חשבתי בדאגה קלה כשהעליתי בזכרוני את כל שאר הציפורים שאני מכירה, אמנם לא משיטוטים בטבע, אבל מהתמונות על הלוח הצבעוני הגדול שהיה תלוי פעם בחדר הילדים שלנו. את לא קיימת, אמרתי בקול רם, ופתאום נבהלתי למשמע קולי ולכן פלטתי כמה ציוצים מגוחכים, כאילו ביקשתי לגלגל שיחה עם האורחת שלי, אף על פי שכבר ידעתי שזה לא יצליח, וגם הציפור לא זזה ורק הוסיפה להתבונן בי.

עד כמה שאני זוכרת, מיד אחר כך התחלתי – השעה הייתה בוודאי ארבע אחרי הצהריים – לצייר את הציפור. כנראה רציתי להשוות את הציור שלי עם התמונות במגדירי עופות מפורסמים וכך לזהות אותה בכל זאת. ציירתי במחברת שהייתה מונחת על ברכיי, השתדלתי להוציא תחת ידי ציור הולם, ומכיוון שבלאו הכי לא יכולתי לצאת מהחדר בלי להפחיד את הציפור, היה לי זמן די והותר. גם בציור אני מיומנת מאוד, כי כדי לפתח את כשרוני בתחום, ביקרתי בכמה וכמה קורסי ערב. אבל לא הצלחתי לצייר את הציפור באדקווטיות, והשתוממתי על זה מאוד. ארבע פעמים ניסיתי: בציור הראשון היו לה רגלי חסידה וראש של ציפור דרור, בשני היה לה צוואר דק ועליו שני ראשים, בשלישי היה כרוך לה חבל סביב צווארה והיו לה שלוש רגליים, וברביעי נראתה רק עינה שהביטה בי, עין אדם ענקית. ניסיתי עוד כמה פעמים, כל פעם על דף נייר חלק, אבל הדבר לא עלה בידי, אצבעותיי לא נשמעו לרצוני אלא ציירו משהו שלא רציתי כלל ושלא קירב אליי את הציפור אלא רק גרם לה להיות זרה ומפחידה מאוד.

בחנתי זמן מה את הציורים שלי כשלפתע צלצל הטלפון. לשמע הצליל הזה התחילה הציפור לטפוח בכנפיה ולגלגל את עיניה, והבנתי שמוטב שאצא למסדרון וארים את השפופרת, יש אנשים שמניחים למכשיר לצלצל הרבה פעמים לפני שהם מוותרים, וזה בטח היה מטריף את הציפור לגמרי. אבל גם שמחתי מאוד שהתאפשר לי ככה לצאת מהחדר, ואולי גם קיננה בי התקווה, שבהיעדרי יהיה לציפור די אומץ לצאת דרך דלת המרפסת ולעוף אל החופש. יצאתי אפוא מהחדר ושוחחתי בטלפון שעה ארוכה, אבל כשחזרתי לחדר השינה, הציפור עוד הייתה שם. היא עדיין עמדה על השידה, אלא שהיא התפיחה את הנוצות, על כל פנים היא נראתה לי עכשיו הרבה יותר גדולה. בהיתי בה מבוהלת והתיישבתי, הפעם על כיסא, אבל לא ציירתי יותר. אני צריכה לתת לה שם, חשבתי והתחלתי לפשפש בזיכרוני. אבל לא עלה בדעתי אף שם, והדבר הסעיר את רוחי להחריד, כאילו שם היה משנה את המצב מן היסוד ומביא עמו מרגוע, ביטחון ואושר. לבסוף נזכרתי בשם מתוך מעשייה, אם כי לא זכרתי מאיזו, וגם לא זכרתי איזה סוג של ציפור זו הייתה. מתחת לציורים שלי כתבתי את המילים ״הציפור רוק״ ומלמלתי אותן לעצמי כמה פעמים, רוק, רוק, רוק, אבל לא נחה עליי שלווה.

בשעה חמש בערך חשבתי שכדאי אולי לשתות ספל תה. הלכתי למטבח ושפתי קומקום על הכיריים, וכשרתחו המים וחלטתי אותם על עלי התה, גמרתי בדעתי לשאת את המגש אל החדר השני, שהיה בעבר חדר העבודה של בעלי. אבל לא סגרתי אחריי את הדלת כמו שצריך, וכשנכנסתי לחדרו של בעלי ראיתי את הציפור עומדת על שולחן שהיה מכוסה ספרים וכתבי יד. היא לא עמדה שם בנחת אלא הפנתה את ראשה כה וכה, כמו מבקשת לסקור כל מה שסביבה, את המכתבה ואת כוננית הספרים הארוכה ואת הספה ועליה שלוש כריות גב ואת הכיסא עם המשענות המגולפות קצת בקדמתן, וכשיושבים בו אפשר להניח את האצבעות בחריצים המגולפים. על אחת המשענות האלה נעמדה אחר כך הציפור, וזה הרגיז אותי כי אני לא מרשה לשום זר לשבת בכיסא הזה כל עוד בכוחי למנוע זאת. גם בחדר הזה היו החלונות פתוחים לרווחה, ובשעה שישבתי על הספה ולגמתי מהתה שלי, תהיתי למה הציפור לא עפה החוצה. השעה הייתה שש והשמש החלה לשקוע, בדיוק במרווח בין שני הבתים שממול, במקום שעומדות הצפצפות. היא הייתה גדולה ואדומה, וכשנעלמה מאחורי הצפצפות, התחילה הציפור שוב לצווח.

זה היה הרגע, דומתני, שעלתה בלבי המחשבה ההיא, שאז עוד לא העזתי להלביש במילים ושגם היום אני לא מסוגלת לכתוב אותה. הטלפון צלצל עוד פעם, על הקו הייתה ידידה שלי. בקושי הספקתי לומר כמה מילים, וכבר היא שאלה מבוהלת, מה קרה, מה יש לך, ומן הסתם חשבתי לספר לה על הציפור, אבל לא סיפרתי, השמעתי כמה תירוצים על כאב ראש ובחילה, בטח אכלתי מזון מקולקל, וכשהידידה שלי הציעה לבוא לראות מה שלומי, אמרתי מהר, לא תודה, אני רק צריכה לנוח, אני נכנסת למיטה. אבל לא באמת חשבתי להיכנס למיטה, להפך, איך שהנחתי את השפופרת, לבשתי מעיל, יצאתי מהדירה וירדתי במדרגות, לא היה לי מושג לאן מועדות פניי.

החשכה כבר ירדה אבל האוויר עוד היה חמים ושמחתי להיות בחוץ. זמן מה שוטטתי ברחובות בלי מטרה, אחר כך הלכתי לזוג ידידים שלי שגר הרחק בעיבורה של העיר בבית קטן עם גינה ועצים עתיקים יפים. הגבר הוא מומחה לציפורים, ובכלל חובב בעלי חיים, ומן הסתם רציתי לשאול בעצתו מה לעשות עם הציפור, ציפור גדולה בדירה עירונית קטנה, ציפור שהייתה יכולה לעוף החוצה אבל לא רוצה. כמו שציפיתי ישב הזוג בגינה לאורו של נר, עשים חגו סביבו, בצמרות הבוקיצה נשמעו יללות הינשופים. מיד נסבה השיחה על הינשופים האלה, ומה היה טבעי יותר באותו רגע מאשר להציג את השאלה שלי, אבל לא שאלתי. כבר פתחתי ואמרתי, תארו לעצמכם, היום, אבל אז סטיתי מהנושא וסיפרתי על איזה מקרה חסר חשיבות שכבר התרחש לפני כמה ימים והשתמשתי בו רק כדי שלא לשבת בדממה ולשמוע את העצים הגבוהים נאנקים ברוח הערב. אחר כך חזרנו לדבר על עופות לילה, אבל דיברנו באופן מפוכח וכמעט מדעי, את האמונה העממית על הינשוף כמבשר המוות לא הזכרנו כלל, וגם על ציפורי הנפש, על הנשמות הפורחות מן הגוף בדמות ציפור, לא דיברנו. במהלך הערב ניסיתי עוד פעמיים, לשווא, לספר על החוויה שלי, וגם התכוונתי לבקש מידידיי ללוות אותי הביתה, ואם הציפור כבר הייתה נעלמת עד אז, מה טוב, תארו לעצמכם, הייתי אומרת אז, פחדתי ממנה, והעניין היה מסתיים בקולות צחוק. אבל לא אמרתי כלום ולא ביקשתי מידידיי ללוות אותי, ממש כאילו רציתי להסתיר או להעלים משהו.

בערך באחת-עשרה וחצי נפרדתי מהם וזמן קצר לפני חצות הגעתי הביתה. מיד כשהדלקתי את האור במסדרון ראיתי את הציפור, היא עמדה על השטיחון הכחול הצר ונעה לאט לעברי. היא לא פסעה כמו שעשתה אחרי הצהריים על שולחן הספרים, אלא זחלה על גחונה לאורך המסדרון וגררה אחריה את הכנפיים הפרושות על הרצפה. המסדרון צר למדי, קצות הכנפיים שפשפו את הקירות, וזה יצר צליל סחיפה משונה, כמו להקת ציפורים נודדות שחולפת בגובה נמוך.

הציפור נראתה לי גדולה הרבה יותר משהייתה קודם צאתי, בשום אופן לא הייתה מצליחה עכשיו למצוא מקום על שידת הלבנים הצרה, שתערובת של חפצים מונחת עליה. היא הייתה גדולה כל כך, גדולה להבהיל, ויותר מכל רציתי לפנות לאחור ולברוח החוצה. אבל אז בכל זאת נשארתי במקומי וחשבתי מה אני יכולה לעשות, להעיר את השכנים או לקרוא למכבי האש, שלעתים קרובות באים עם סולמות גבוהים ומורידים חיות תועות מצמרות העצים או מגגות הבתים. אבל כדי להגיע לטלפון הייתי צריכה לעבור על פני הציפור, או יותר נכון מעליה, ואת זה לא העזתי לעשות. שום דבר לא העזתי לעשות, וזמן מה פשוט עצמתי את העיניים מרוב פחד. כששוב פקחתי אותן, הציפור התקרבה אלי קצת יותר. היא עמדה עכשיו סמוך לדלת הסלון, שהייתה פתוחה, וכמוה גם החלונות בסלון, ומעל הצפצפות ראיתי שני כוכבים.

תסתלקי, חשבתי בלבי, ואולי גם אמרתי בקול, נרעשת ומבולבלת כשהייתי, עם הציפור הענקית לרגליי, וכבר תיארתי לעצמי איך היא הולכת אחריי לחדר השינה ולבסוף משתופפת על חזי. כי הציפור נדחקה עכשיו קרוב-קרוב לרגליי, וחשתי בחוֹם המאובק שלה על השוק העירומה שלי. היא הייתה גדולה מאוד ומכוערת, ועיניה היו עכורות וחסרות ברק, וכשהבטתי מטה, היישר בעיניה הקרות והעצובות, היא השמיעה קרקור משונה, ונדמה היה לי שבכל רגע היא שוב תתחיל לצווח. זו הייתה גם הפעם הראשונה שהרחתי אותה, היא הדיפה ריח של מחטי אורן יבשות שהשמש זרחה עליהן כל היום, אבל בלילה עלו מן התהום הטחובה צללים מחרידים וזחלו עליהן כמו חשופיות.

אתם יודעים איך מבריחים חיה. מוחאים כפיים ונושפים כמו קטר, ואם זה לא עוזר, רוקעים ברגליים, מניעים את הזרועות כמו טחנת רוח וצועקים. כל זה עשיתי בסוף אותו יום, והציפור באמת התחילה לזוז, היא זחלה אל החדר ועפה מבעד לחלון, בשלווה גמורה, בלי טפיחות כנפיים פראיות ובלי להשמיע קול. מחזה משונה נגלה לעיניי בשעת מעופה הקצר, נדמה היה לי שכל איבר מאברי גופה עף בפני עצמו, הראש בפני עצמו והכנפיים בפני עצמן והזנב בפני עצמו, ובניהם היה אוויר, כמו משהו שמתפרק למרכיביו. להרף עין עוד ראיתי אותה מרחפת ככה גם בחוץ, עכשיו שוב הייתה קטנה, לא גדולה יותר מציפור רגילה; ובקושי התרחקה מהחלון, כבר נעלמה. מיד חציתי את החדר בריצה כדי להשקיף עליה, אולי גם רציתי לסגור אחריה את החלון. אבל לא היה שם יותר שום דבר, לא צל על הבתים הדוממים, החיוורים מלילה, לא תנועה כלפי הצפצפות. הייתה שם רק אני, שהושיטה עכשיו את זרועותיה אל הציפור שנעלמה, ובכתה, ושלמחרת, וביום שאחריו, ועוד ימים רבים אחר כך, שכבה בצהריים במיטתה רועדת מציפייה, אבל הציפור לא באה, ואני יודעת שהיא לא תבוא עוד לעולם.

הציפור רוק תוקפת את ספינתו של סינבד

הציפור רוק תוקפת את ספינתו של סינבד

מחשבה אחת על “מרי לואיזה קאשניץ/הציפור רוק

  1. פינגבק: ספרות ברשת: ריצ'רד פלאניגן הוא הזוכה בפרס מאן בוקר 2014; הסיפורים מאחורי הפריטים הנדירים שרוכשת הספריה הלאומית; השפעת הדיגיטציה על ספרים לי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s