אולי אסתר

התלבטתי הרבה אם לכתוב את הפוסט הזה, כי אני הולך לדבר בו על ספר שרובכם לא יכולים לקרוא, לפחות לעת עתה, ספר שראה אור בגרמניה וטרם תורגם לעברית. למרות זאת בחרתי לכתוב עליו, מפני שהוא הרשים אותי מאוד, ומתוך תקווה שהפוסט הזה יעודד מו״לים ישראלים לתרגם אותו ולהוציא אותו לאור. וכדי שבכל זאת תוכלו לטעום ממנו משהו, תרגמתי לכם קטע קצר ממנו.

מדובר בספר ״אולי אסתר״ מאת קטיה פטרובסקיה, שראה אור בראשית השנה. כפי שאפשר אולי לנחש משמה של הסופרת, היא לא גרמנייה במקור. פטרובסקיה נולדה ב-1970 בקייב והיגרה רק ב-1999 לברלין. הגרמנית שלה אינה גרמנית של שפת אם, וזה חלק מהיופי של הספר, היכולת והאומץ שלה לחקור אזורים חדשים של השפה. מצב הספרות בגרמניה כיום הוא כזה, שרוב הסופרים הצעירים הם בוגרים של אחד משני בתי הספר לכתיבה הפועלים בגרמניה (אחד במערב לשעבר ואחד במזרח לשעבר). וכשאני אומר ״בית ספר לכתיבה״ אני מתכוון למכון שלומדים בו כתיבה לתואר אקדמי, כמו באוניברסיטה. אפשר לצאת עם B.A. או אפילו M.A. בכתיבה ספרותית. מפטרובסקיה נחסכה הדרך הזאת (או מוטב לומר, מקוראיה), מה שמאפשר לכתיבה שלה ולאופן פריסת הסיפור שלה להיות מרעננים ונועזים ולא להישמע לקו האחיד כמעט של הספרות הצעירה בגרמניה שמייצרים מי שעברו תחת המגהץ של מכוני הספרות.

ספרה של פטרובסקיה הוא ספר על ההיסטוריה ועל כתיבת היסטוריה. על סיפורים על ההיסטוריה, על איך מספרים אותם, על למה מספרים אותם, על השינוי שהם עוברים לפי נקודת המבט של מי שמספר אותם. בשישה פרקים מתארת פטרובסקיה את סיפורה של משפחתה לפני, בזמן ואחרי השואה. כל פרק מחולק לתתי-פרקים קצרים, ובהם מסופר על מאורע אחד שקרה לדמות אחת במשפחה. אבל שוב ושוב היא עוצרת כדי לברר באיזו דרך הגיעו אליה הסיפורים האלה, היא מדווחת על המחקרים שערכה בארכיונים ועל מידע שמצאה בעיתונים, על המסעות שערכה למקומות שבהם התרחשו הסיפורים. ולעולם אין היא מוצאת תשובות לשאלות האלה שהיא מעלה על ההיסטוריה, אלא משאירה אותנו תמיד עם תהיות בלתי פתורות. במובן זה, שמו של הספר הוא פרוגרמטי. הוא לקוח מתת-הפרק האחרון בפרק החמישי, העוסק בסבתו של אביה שנרצחה בבאבי יאר, אלא שפטרובסקיה אינה בטוחה מה שמה של הסבתא-רבתא הזאת, כי הנתונים, ובעיקר הזכרונות, מטושטשים. אולי קראו לה רבקה, אולי שרה. ואולי אסתר. כנראה אסתר. בתת-הפרק הזה, שעל שמו נקרא הספר כולו, שואלת פטרובסקיה ישירות (ואנא זיכרו שבגרמנית, כמו בשפות אירופאיות רבות, המילה ל״היסטוריה״ והמילה ל״סיפור״ היא אותה מילה):

״מנין אני מכירה את הסיפור הזה לפרטיו? היכן צותתי לו? מי לוחש לנו סיפורים שאין להם עדים, ולשם מה? האם יש חשיבות לכך שהאישה הזקנה הזאת הייתה סבתו של אבי? ומה אם היא מעולם לא הייתה הסבתא האהובה עליו?״

הפרק האהוב עלי בספר הוא הפרק הרביעי, זה שמספר על דודו של אביה, יהודה שטרן, שנעצר במארס 1932 בעוון ניסיון התנקשות בשגריר הגרמני במוסקבה. העיתונים כולם, בגרמניה ובברית המועצות,  כתבו עליו שהוא מטורף שפעל לבדו, וכך גם ניסה להציג אותו בית המפשט. ואילו פטרובסקיה בונה מחדש את סיפורו מתוך כתבות בעיתונים ומתוך פרוטוקול הדיונים בבית המשפט, ומראה שלא יתכן בעצם שהוא פעל לבדו ושאין ספק שמדובר במזימה מגבוה. באופן זה היא מראה שאפשר וצריך לבנות מחדש את הסיפורים שמספרים לנו, ושתמיד צריך לשאול מי מספר את ההיסטוריה ולמי יש אינטרס שכך היא תיתפס.

ומעל לכול עומד הסיפור המרגש של ההתקרבות של המחברת אל משפחתה. דרך הסיפורים, דרך המסעות, דרך ההיסטוריה.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

בַּמוזיאון

(מתוך ״אולי אסתר״ לקטיה פטרובסקיה)

רציתי לעלות שוב לקומה העליונה כדי לראות את הכובע המחודד של נפוליאון שאבד לו ליד ווטרלו, אבל הבת שלי גררה אותי אל המרתף, אל המאה העשרים, ניסיתי להסיח את דעתה בעזרת דירֶר ולוּתֶר, לשווא, היא גררה אותי אל שנות העשרים, מהר על פני השביתות, על פני מצוקת הרעב ותור הזהב של ברלין, כי היא רצתה הלאה, היא רצתה לשם, וכשהתקרבנו אל שנות השלושים, עצביי החלו להימרט, היא הוסיפה לגרור אותי וחָברָה אל סיור מודרך למבוגרים, זה לא רעיון טוב, אמרתי, אבל היא הרגיעה אותי, אני יודעת מספיק, אימא, ודברי ההרגעה שלה הדאיגו אותי יותר מעצם זה שהיא יודעת, היא הייתה בת אחת-עשרה. חצינו את תפיסת השלטון של הנאצים, את איסור ההתאגדות, את רדיפות הקומוניסטים, וכשעמדנו לפני הטבלה ועליה פירוט חוקי נירנברג, והמדריכה [Führerin] – מוזר שאין בשביל זה מילה אחרת, היא בדיוק סיפרה על הפיהרר – והמדריכה התחילה להסביר מי וכמה אחוזים, שאלה אותי בתי בלחישה רועמת, איפה אנחנו כאן? איפה אנחנו כאן, בטבלה הזאת, אימא? למען האמת היא הייתה צריכה להציג את השאלה לא בזמן הווה אלא בזמן עבר ועל דרך ההתנייה, בקוניונקטיב, איפה היינו, אילו חיינו אז, אילו חיינו בארץ הזאת – אילו היינו יהודים החיים בארץ הזאת. אני מכירה את חוסר הכבוד הזה כלפי הדקדוק, גם אני מציגה לעצמי שאלות כאלה, איפה אני בתמונה הזאת, שאלות שמעבירות אותי מעולם הדימויים אל המציאות, שהלוא ההימנעות מקוניונקטיב עושה את הדימוי לכלל הכרה או אפילו לכלל דיווח, את תופסת את מקומו של מישהו אחר, משגרת את עצמך לשם, אל הטבלה הזאת, למשל, וכך אני מנסה לחוות מבשרי כל תפקיד, כאילו אין עבר בלי ״ומה אִילוּ״ או ״אִם״. איפה אנחנו כאן, בטבלה הזאת, אימא? שאלה בתי, הישירוּת שלה הבעיתה אותי, וכדי לגונן עליה מפני האימה, רציתי למהר ולומר שאנחנו בכלל לא מיוצגות בטבלה הזאת, אנחנו הלוא היינו גרות אז בקייב, או אולי כבר היינו מפונות מהעיר, ודרך אגב בכלל עוד לא נולדנו אז, לטבלה הזאת אין שום קשר אלינו, וכמעט כבר אמרתי ״אִם״, ״אֲבָל״ ו״אִילוּ״, כשלפתע פנה אלי גבר מהקבוצה ואמר, דרך אגב, אנחנו שילמנו.

עוד קודם שהבנתי שהוא מבקש לומר לי שהסיור אינו בחינם, ושהוא מתכוון שגם אנחנו צריכות לשלם, אחרת אנחנו בעצם כייסות, בתי ואני, כאילו גנבנו את ההיסטוריה הזאת תמורת שמונה אירו, אם כי, באמת תודה רבה, היסטוריה כזאת אני בטח לא אגנוב, קודם שהבנתי אפוא שבלי לשלם אין לנו זכות להיות לא לפני הטבלה ולא בטבלה עצמה, קודם שהבנתי שהצטרפנו מאוחר מדי למעגל המשלמים, עוד לפני, או אולי בזמן שחשבתי את כל זה, עלו בי דמעות, אף על פי שלא בכיתי כלל, משהו בתוכי בכה, נִבְכֵּיתִי, גם האיש הזה נִבכָּה בתוכי, אף על פי שהוא לא היה צריך, כי הוא הרי צדק, לא שילמנו, או שמא כן? כן, דרך אגב, אנחנו שילמנו, אבל תמיד יש מישהו שלא שילם.

קטיה פטרובסקיה

קטיה פטרובסקיה

4 מחשבות על “אולי אסתר

  1. גדי,
    אתמול בערב הייתה אצלנו חברה טובה מברלין שהיא גם חברה של פטרובסקיה, וסיפרה לנו בהתלהבות על הספר. היה מאוד משמח למצוא אצלך התייחסות אליו, ואפילו קטע מתורגם ממנו, שנוכל להבין במה מדובר. נשמע מרתק. נחכה לתרגום לאנגלית, או אולי לעברית. תודה!

    אהבתי

  2. בדיוק היום סיימתי לקרוא את הספר, וקשה לי להאמין שהוא לא יתורגם לעברית; אני מתאר לעצמי שיימצא לו פה קהל יעד רחב למדי (מצד שני, גם קשה להאמין שהוא עדין לא תורגם 🙂 ).
    מה שהרשים אותי אלה התיאורים המרתקים והקולחים, במיוחד בפרק על באבי יאר, ובנוסף ההצלחה הלא מבוטלת בתיאור משהו שאפשר אולי להגדיר כ״מסורת יהודית״ בכמה מקומות בספר כמו מתכוני בישול חידתיים וסיפורים על ההיסטוריה המשפחתית הרחוקה שמתבררים במסגרת חקר העבר כלא מדוייקים במיוחד.

    אהבתי

    • שלום גלעד, תודה על הדברים שכתבת על הספר. אני לחלוטין שותף להערכה שלך , שהספר עשוי להתחבב על קוראים רבים בעברית. נקווה שהציפייה שלך בנוגע לסיכויי התרגום תתגשם

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s