ארנדט, שלום – חליפת מכתבים

בשבוע שעבר ראתה אור בתרגומי חליפת המכתבים המלאה בין האנה ארנדט לגרשום שלום. שני אנשי הרוח היהודים – האחת פילוסופית פוליטית מפורסמת, האחר חוקר קבלה נודע – התכתבו במשך 25 שנה בנושאים מגוונים. ראשיתה של ההתכתבות בצער עמוק על מות ידידם המשותף ולטר בנימין (את מכתבה של ארנדט המתאר באוזני שלום את החודשים האחרונים בחייו של בנימין, פירסמתי כאן), אך הידידות שנרקמת בין השניים מתעררת עד מהרה בשל חילוקי דעות חריפים בשאלת עתידו של העם היהודי. לאחר קריאת מאמרה של ארנדט ״הציונות – בחינה מחדש״, שהתפרסם בשנת 1944, מטיח בה שלום האשמות קשות:

״מאמרך אינו הצגת שאלות לציונות אלא מהדורה חדשה ונמרצת של ביקורת קומוניסטית בעלת אופי אנטי–ציוני בתכלית, שזורה בלאומיות גלותית […].״

ארנדט משיבה בחריפות לא פחותה: ״איך ייתכן שאדם עוסק – ועוסק ברצינות – כל חייו בפילוסופיה ובתיאולוגיה, ואז מציג את עצמו, […], כחסיד של איזה ׳אִיזְם׳?״

20 שנה לאחר ההתכתשות הזו עולה הידידות סופית על שרטון בעקבות ספרה של ארנדט על משפט אייכמן ״אייכמן בירושלים. דו״ח על הבנאליות של הרוע״ והביקורת החריפה של שלום על הספר ועל גישתה של ארנדט לציונות (חלקים ממכתב התשובה של ארנדט על ביקורתו של שלום פירסמתי כאן).

Umschlag

אבל מעבר לשיח ההגותי-פוליטי חליפת המכתבים הזו גם פותחת צוהר לאחד המפעלים היהודיים החשובים אחרי מלחמת העולם השנייה, שלא רבות דובר בו ולא רבים יודעים עליו. בתום המלחמה הוקם הארגון ״תקומה לתרבות ישראל״ ששם לו למטרה להציל נכסי תרבות יהודיים שנבזזו בידי הנאצים ופוזרו על פני כל אירופה. הן שלום והן ארנדט היו פעילים בארגון, שלום כנציג האוניברסיטה העברית בוועד המנהל של הארגון, וארנדט כמזכ״ל במשרדי הארגון בניו יורק. חליפת המכתבים הנוגעת לארגון מתארת את הקשיים הרבים שבהם נתקל בדרך החדשה שביקש ללכת בה – קשיים משפטיים, הנובעים מכך שלראשונה בהיסטוריה המודרנית היה צורך להכיר בעם שלם, העם היהודי, כאפוטרופוס על נכסי תרבות; קשיים מול השלטונות באזורי הכיבוש למיניהם בגרמניה ומול השלטונות במדינות מזרח-אירופה, שבהן הוסתר מרבית הגזל; קשיים בחלוקת הנכסים שהגיעו לידי הארגון (בסופו של דבר קיבלה האוניברסיטה העברית את מרבית הספרים שהוצלו), שהלוא הארגון ביקש לא רק להציל את הנכסים שנגזלו מהעם היהודי (מאנשים פרטיים, מספריות של מוסדות אקדמיים, מבתי כנסת, מבתי מדרש וכיו״ב), אלא בה-בעת לחלקם מחדש כך שהחלוקה תשקף את מרכזי התרבות החדשים של היהדות אחרי המלחמה, כלומר להוציאם מאירופה ולהעבירם בעיקר לארץ ישראל ולארצות הברית, דבר שהביא, כמובן, לסכסוכים מרים עם שרידי הקהילות היהודיות בגרמניה ובאירופה.

הנה כי כן אנחנו יושבים, השורדים המעטים (ולמען האמת איננו אשמים שנותרנו בחיים, ולכן מותר לנו בהחלט – גם אם לא לשמוח בכך – לחיות מתוך ודאות), כמו נח בתיבה, בלי שהצלחנו להציל ולהביא אליה אפילו את הדברים הנחוצים ביותר; גרוע מזה, דומה שאנחנו, ה"נֹח"ים המעטים, נגועים בשלומיאליות כזאת, שאיננו מסוגלים להשיט את התיבות שלנו אלא כך שיחלפו זו על פני זו אל המקום שלעולם לא ניפגש בו. ואף על פי שאני מתנגדת לכינוס כל ה"נֹח"ים בתיבה אחת […] הייתי שמחה לראות כמה ספינות קטנות נקשרות זו אל זו, או לפחות שטות כך שאפשר יהיה לקרוא איש אל רעהו ״שלום״ ו״מה נשמע״?
(ארנדט אל שלום, 27 בנובמבר 1946)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s