הצליינים/פליסיטאס הופה

פֶליסיטאס הוֹפֶּה (נ׳ 22.12.1960) היא אחת הסופרות המעניינות והמוערכות ביותר בשפה הגרמנית היום. למרבה הצער היא עוד לא תורגמה לעברית, אולי מפאת הקושי הרב הנעוץ בתרגום טקסטים שלה. המאפיין המעניין ביותר של הכתיבה שלה, ומה שמושך אותי אליה, היא היכולת שלה לספר סיפורים שלא ברור מתי והיכן הם מתרחשים. גם בסיפור הקצר שבחרתי לתרגם לכבוד חג המולד, העמימות גדולה. החמקמקות הזו, המאפיינת את כל הרומנים והסיפורים שלה, היא מה שעושה אותם למרתקים כל כך, מפני שלמרות חוסר היכולת לקבוע מתי והיכן הם מתרחשים, הרגשות שהטקסטים שלה מעלים בנו עוצמתיים מאוד, אולי מכיוון שבזכות העמימות היא מצליחה לגעת ברגעים ארכיטיפיים של האנושות.

 

הצליינים/פֶליסיטאס הוֹפֶּה

אבי הוא צאצא למשפחת שחקנים בינוניים ושונא כל צורה של התחפשות, כי בתור ילד נאלץ לגלם קופיפים, אינדיאנים קטנים ותוכים על במות מלוכלכות בפרברים, ועד היום מהדהד באוזניו לעג צחוקו של הקהל. לכן כשתפס את אמא בסוף שבוע סגרירי אחד עומדת בחדר האמבטיה ומודדת בהנאה ניכרת מיני פיאות נוכריות צבעוניות בזו אחר זו, לא יכול היה שלא להעניש אותה עונש נורא. בעודה צורחת ומהדקת לראשה פיאה בצבע אדום לוהט, גרר אותה מחדר האמבטיה והצליף בה בחגורה עד שהודתה והסגירה את מחבוא התחפושות שלה.

יתכן שהיה סולח לה לולא מצא בין התחפושות, שהיו מקופלות בקפידה בתיבה, מצבור גדול של בקבוקי שְנאפּס קטנים, ובגללם לא נטה לה חסד. הוא גרר אותה אל המזבח הביתי שבקומת הקרקע והכריח אותה לכרוע ברך ולכפר על מעשיה. ואילו אמי, החסרה כל כישרון תפילה, פרצה בצחוק חסר מעצורים, עד שאבא ראה לנכון לסלק אותה מהבית אחת ולתמיד. מאותו יום ואילך הייתי נתונה למשמורת קפדנית של אחות סבתי. היא הייתה מגהצת את החולצות שלי, את המטפחות ואת התחתונים.

מיום שעזבה אמא את הבית, ירדה עליו שלווה כזאת שגרמה לי להתקפות חנק. הן היו מתחילות בגירוד קל ותמים בגרון בשעה שהייתי ממלמלת את תפילת הבוקר שאבי ציווה עלי. אבל מברכה לברכה הן היו צומחות וגדלות לכדי גוש מאיים בחזה, ואת ארבעת ה״אבינו שבשמיים״ האחרונים הייתי פולטת תוך גמגום ושריקות צורמניות, עד שלבסוף היה אבי נוטל מטפחת לבנה גדולה, מנגב לי את המצח בהסתייגות ומתיר לאחות סבתי ללוות אותי למעלה אל חדרי. שם הייתי מתעלפת בדרך כלל ומתעוררת קודחת רק כעבור שעות.

עיניכם הרואות, כבר מגיל צעיר הייתי מוכנה למוות. רק מחשבה אחת העיקה על לבי: שלא אראה שוב את אימא לפני מותי. לכן התחלתי לחלום עליה בכל הכוח. לרוב היא הופיעה לפני בחיוך רחב ובפיאה בצבע אדום לוהט, מפני שאת צבע שערה האמיתי לא זכרתי יותר. בביתנו אין תמונות.

הייתי חולמת עליה לעתים קרובות בעוז גדול כל כך, עד שבוקר אחד התעוררתי וראשי מכוסה כולו שיער אדום. כשראתה אותי אחות סבתי, טמנה בבעתה את פניה הצהובות בכפות ידיה, גררה אותי לחדר האמבטיה וחפפה את שערי שעות על גבי שעות במים רותחים, אבל הצבע לא נעלם. וכדי שלא להדאיג את אבי, היא עטפה לי את הראש במטפחת ירוקה-לימונית וביקשה ממני לומר לו שמדובר ברטייה קרה נגד התקפי הקדחת שלי.

כך התנהלו להם העניינים על מי מנוחות, עד שיום אחד, באחד הטיולים הארוכים והמייגעים שאבא היה עורך עמי כדי לייצב את בריאותי, בא משב רוח חזק ותלש לי את המטפחת מהראש. אבא נתקף זעם בל יתואר והביא לביתנו גלב, שכל בוקר היה מגלח את ראשי ומותיר לי קרקפת קירחת עד היסוד. אבל שום שינוי מניח את הדעת בצבע שערי לא הושג – לא תחת ידיו של הגלב, לא תחת ידיה של אחות סבתי, שלא אמרה נואש וניסתה לצבוע את שערי בכל מיני תמציות ותמיסות משונות, לא מכוח תפילותיו של הכומר, שאבי שילם לו כדי שיקרא מיסות למעני, וגם לא מפאת החום בחודשי הקיץ הבאים. השיער נשאר אדום, מיאן להיצבע, להלבין או להיגזז. גם כשהייתי עולה בערב על יצועי בקרחת לראשי, הייתי קמה בבוקר ברעמת שיער מלאה, ואבא היה קרוב לאבד את שפיות דעתו בגללי.

לכן החליט, בסתיו שלאחר מכן, לצאת אתי למסע צליינות אל באר קדושה, שציפה ממנה לסגולות מרפא גדולות. אחות סבתי קיפלה את התחתונים שלי, הצמידה את ידיה לתפילה, ליוותה אותנו אל שער הגינה ונופפה לנו משם לפרידה.

הימים היו ימי נובמבר, ומזג האוויר היה סוער. בקושי רב התקדמנו. אבא היה בטוח שרק אדם ההולך אל מקום קדוש ביראה ובמו רגליו, עשוי לזכות בישועה, ולכן לא הרשה לשום כלי רכב שעבר על פנינו לאסוף אותנו. וכך נדדנו שלושה ימים ושלושה לילות עד שהגענו אל הבאר הקדושה.

הדוחק היה רב, כל אחד נלחם על מקומו. בקושי יכולתי לנשום, והשתדלתי לא לאבד את היד של אבא בהמולה הגדולה. אנשים נופפו בקביים ובסחבות שלגופם, פרצופים מעוותים גלגלו עיניים השמיימה. הכול הדפו ודחקו לעבר המים הקדושים, ואבא הידק לאוזניי ביתר שאת את כובע הפרווה שקנה לי במיוחד למסע.

עוד יום ועוד לילה חלפו עד שהגיע תורנו לבקש מרפא. לקול להט תפילותיהם של הנזירים המקומיים שיקעו אותי במים עד מעל לכתפיים, וכמעט האמנתי שהנה בא קצי. אבל בדיוק כשעמדתי להשיב את נשמתי לאני-לא-יודעת-מי, חזרו ומשו אותי מהמים, הכו על גבי וצבטו את לחיי, עד שפקחתי עיניים והבטתי בפניו הזורחות של אבי. זאת הייתה הפעם הראשונה והיחידה שעשיתי אותו מאושר, שכן שום שערה לא נותרה על ראשי. שמש הבוקר החביבה השתקפה מן הסתם בקרחת שלי, ואבא נתן סכום כסף נכבד בידיהם של הנזירים המתפללים ואימץ אותי רגע זעום אל לבו ההולם, ואז חבש בהחלטיות את הכובע לראשי ומילמל: השבח לאל!

וכה מאושר היה אבא באותו יום, עד שבניגוד גמור להרגלו הוציא אותי לארוחת ערב. הלכנו לפונדק בקרבת מקום ואכלנו ושתינו. למרבה פליאתי אבי אכל ושתה בכל מאודו, כוסות שְנאפּס קטנות בכמויות גדולות וירכי עוף ותפוחי אדמה אפויים, ושוב ושוב שפע עצום של שְנאפּס, ונהרות של לימונדה נמזגו בשבילי, עד שמרוב התלהבות וחמימות בקרבי כמעט תלשתי את הכובע מראשי.

וכיוון שנעשה מאוחר החליט אבא לדחות את המסע הביתה ליום המחרת. את הערב כולו בילינו במסבאה יחד עם צליינים אחרים. קירות האולם היו מקושטים, כמו לקראת חג, בקביים ובסחבות של חסרי התקווה שנרפאו. כל מי ששוב יכלו להניע את גפיהם נאספו סביב השולחן הגדול שבמרכז החדר והתחילו לרקוד ולפזז. אבא קימט את מצחו למראם, אבל המוזג פייס את לבו בעוד שְנאפּס: שתה, שתה, אדוני, על חשבון הבית, חינם כמו חסדי האל!

השעה הייתה הרבה אחרי חצות, ועיני אבי כבר היו מזוגגות, כשלפתע נפתחה הדלת ולהקת שחקנים נכנסה אל האולם. הם עטו מסכות והיו לבושים בתחפושות מתחפושות שונות וניגנו מנגינות מוכרות בכלים מוזרים שהעיקו על לבי. העיניים של אבא החלו לנצוץ, הוא הושיב אותי בחיקו כדי שאוכל להיטיב לראות את הנעשה, וחשתי את ירכיו החזקות מתנועעות לפי הקצב. נדמה לי אפילו ששמעתי אותו מזמזם חרישית את המנגינות. דמויות משונות עם אפים אדומים ארוכים הסתובבו בין השולחנות, שתו מהכוסות של האורחים וחטפו כל מה שנותר על הצלחות.

אבל כשאחד מהם התחיל פתאום לנגן במסרק ענק, השתררה דממת מוות באולם. אישה צעירה בגלימה ארוכה נוצצת ובפיאה נוכרית אדומה עלתה לבמה ופצחה בשיר. וכשהיא התחילה לשיר, התחילו אדומי האף להתייפח. הדמעות שלהם נותרו תלויות דקה ארוכה על קצה אפם לפני שזלגו בכבדות על השולחנות ועל הרצפה. חשתי את כפות הידיים של אבי מתכסות זיעה. שפתיו החלו לרטוט, ונשימות חורקניות נמלטו מחזהו. הבנתי שהוא חושב למות. הוא קם מהכסא מתנודד, אחז בשולי שמלתה של הזמרת, משך אותה אל האולם והתחיל לרקוד איתה.

אותו לילה שכבתי חסרת נשימה במיטתי והקשבתי באדיקות לקולות מהמיטה הסמוכה: תחת תמונת המדונה – לבקשת אבא תלה אותה שם בעל הפונדק בערב הקודם – אבא הכניס לאמא בהתמדה ובאריכות.

למחרת בבוקר זרחה השמש הבהירה מבעד לחלון, ושערותי שוב צימחו פרא.