קורט טוכולסקי/ברלין! ברלין!

היום לפני 125 שנה נולד קורט טוכולסקי, אחד העטים המושחזים של תקופת ויימאר. משורר, סופר סטיריקן ופליטוניסט יהודי, שהפך לאחד המבקרים הנוקבים ביותר של המיליטריזם והדיקטטורה. הרומן המפורסם ביותר שלו הוא ״טירת גריפסהולם״ שתורגם לעברית בידי יעקב גוטשלק ומומלץ מאוד לקריאה. הוא עוסק בשאלות של אסקפיזם ופעולה, שנראה לי שיכולות לעניין גם אותנו היום.

מכיוון שבשנים האחרונות מדברים הרבה על הדמיון של ברלין בימינו לברלין של רפובליקת ויימאר, החלטתי לתרגם את אחת הרשימות הקצרות הראשונות שלו על ברלין, שפורסמה בשם עט (היו לו חמישה) ב-21 ביולי 1919:

שלט זיכרון על בית הולדתו של טוכולסקי בשכונת מואביט בברלין

שלט זיכרון על בית הולדתו של טוכולסקי בשכונת מואביט בברלין

קורט טוכולסקי / ברלין! ברלין!

Quanquam ridentem dicere verum Quid vetat?

[לטינית: ואולם מה מונע אותנו מלומר את האמת בחיוך? (הוראטיוס)].

אין שמיים מעל העיר הזאת. ספק אם השמש זורחת בה בכלל; על כל פנים, לראות אותה אתה רואה רק כשהיא מסנוורת אותך בשעה שאתה מבקש לחצות את השדרה. אמנם תושבי העיר מגדפים את מזג האוויר, אבל בברלין אין מזג אוויר. לברלינאי המצוי אין זמן. הברלינאי המצוי הוא בדרך כלל מפוזנן או מברסלאו. הוא תמיד מתכנן משהו, מטלפן, קובע פגישה, מגיע מותש ובאיחור – יש לו הרבה מה לעשות.

בעיר הזאת לא עובדים אלא קורעים את התחת (גם ההנאה כאן היא מאמץ שצריך להתכונן לקראתו ושרוצים להרוויח ממנו משהו.) הברלינאי אינו חרוץ אלא מצוי בכוננות תמידית. למרבה הצער הוא שכח לגמרי לשם מה באנו לעולם. גם בגן עדן – בהנחה שהברלינאי יגיע לגן עדן – עוד יהיה לו משהו מתוכנן לשעה ארבע אחרי הצהריים. לפעמים אפשר לראות ברלינאיות יושבת על המרפסות שלהן, הצמודות לקופסאות האבן שמכנים כאן ״בתים״. ושם יושבות להן הברלינאיות ועושות הפסקה.

הן בדיוק בין שתי שיחות טלפון או מחכות לפגישה או – במקרים נדירים – גמרו משהו מוקדם מהצפוי; וכך הן יושבות להן ומחכות. ואז הן רצות פתאום כחץ מקשת: אל הטלפון או אל הפגישה הבאה.

העיר הזאת – אם יורשה לי לומר – מושכת את העגלה שלה תמיד באותו המסלול, ולא שמה לב כלל שהיא נעה במעגלים ולא מתקדמת לשום מקום. לפעמים רואים שניים מדברים זה עם זה, אבל הם לא משוחחים, הם פשוט משמיעים את המונולוגים שלהם זה לעומת זה.

הברלינאים גם לא מסוגלים להקשיב. הם פשוט מחכים במתח עד שהשני יגמור לדבר, ואז הם מרביצים את המונולוג שלהם. ככה מתנהלות רוב השיחות בברלין.

הברלינאית היא עניינית וברורה. גם בענייני אהבה. סודות אין לה. היא בחורה חביבה וטובה, ומשורר השכונה האבירי אוהב להרבות עליה את ההלל.

הברלינאי לא מפיק הרבה מהחיים, אלא אם כן הרוויח מתישהו כסף. חברויות הוא לא מטפח, כי זה כרוך ביותר מדי טרחה – הוא פשוט נפגש עם המכרים שלו, מקשקש איתם קצת, ובעשר בערב הוא כבר מנומנם.

הברלינאי הוא עבד למנגנון שיצר. הוא נוסע בתחבורה הציבורית, מבקר בתיאטרון, סועד במסעדות ועובד שכיר. במידה פחותה מזו הוא אדם. המנגנון מורט את קצות עצביו, והוא נכנע לו בלי מעצורים. הוא עושה כל מה שהעיר דורשת ממנו. רק לחיות הוא למרבה הצער לא חי.

הברלינאי נוהם ורוטן כל היום, ואת הטרטור הזה הוא מכנה עמל יומו. מעבר לזה הוא לא עושה כלום. אפשר לחיות שבעים שנה בעיר הזאת בלי שהנשמה תפיק מכך תועלת ולו זעומה ביותר.

פעם, בעבר, ברלין הייתה מנגנון מתפקד היטב. בובת שעווה בנויה לתלפיות, אשר הייתה מניעה מאליה את גפיה כשהיו מכניסים מטבע של עשרה פפניג לחריץ בראשה. כיום אפשר להכניס הרבה מטבעות של עשרה פפניג, אבל הבובה בקושי זזה – המנגנון חלוד והתנועות איטיות ונרפות. שכן בברלין יש שביתות לרוב. מדוע …? אף אחד לא יודע בדיוק. חלק מהאנשים הם נגד וחלק מהאנשים בעד. מדוע …? אף אחד לא יודע בדיוק.

הברלינאים זרים זה לזה כעכבישים. אם לא מכירים ביניהם איפשהו, הם רוטנים זה כלפי זה ברחוב וברכבת, כי אין להם הרבה מן המשותף. איש אינו רוצה לדעת משהו על זולתו, וכל אחד חי לעצמו. ברלין משלבת את החסרונות של מטרופולין אמריקאית עם אלו של עיר שדה גרמנית. את היתרונות שלה תמצא רק במדריך הטיולים.

כל קיץ מתחוור לברלינאי שאפשר לחיות גם בכפר. הוא מנסה את זה במשך ארבעה שבועות, אבל זה לא עולה בידו – מפני שהוא לא למד איך עושים את זה והוא לא יודע מה פירוש לחיות. וכשהוא שוב נוחת מאוּשָר בתחנת הרכבת המרכזית, הוא ניגש לחשמלית שלו ושמח שהוא שוב בברלין. את החיים הוא שכח.

הימים נוקפים, המולת היומיום באה והולכת, וגם אילו עשינו זאת כבר מאה שנה, אנחנו הברלינאים, מה אז …? כלום היינו יוצרים משהו? משפיעים? מפיקים מזה משהו למען חיינו, למען חיינו הפנימיים, האמיתיים? וכי היינו צומחים, מתפתחים, פורחים? האם היינו חיים…?

ברלין! ברלין!

ולאחר שקרא העורך עד כאן, הוא קימט את מצחו קלות, חייך חיוך חביב ואמר בנועם לבחור הצעיר שעמד לפניו: ״נו, נו! אבל זה הרי לא עד כדי כך נורא! אתה שוכח שגם לברלין יש יתרונות והישגים! לאט לך, בחורי! אתה עוד צעיר!״

ומאחר שהבחור הצעיר היה אדם מנומס באמת, ובזכות אדיבותו הצנועה אהוד ונערץ על כולם, הוא הסיר את כובעו במחווה משונה במקצת שלמד בשיעורי ריקוד, נשא את עיניו השמיימה ואמר באמונה ובבטחון: ״יברך האל את העיר הזאת.״

7 מחשבות על “קורט טוכולסקי/ברלין! ברלין!

  1. אויש, איזה יבבות. יאללה שיילך לשבת לבד בחושך עם זאבים. אני אשב לי שעות על המרפסת בשמש ואז תבוא חברה למרק. כשאני אהיה ברחוב, אף אחד לא יסתכל עלי, אפילו אם אני אלבש את השילוב הכי בלתי אפשרי שניתן להעלות על הדעת, ואני אהיה מבסוטה ואחייך לעצמי, כי אהיה מאושרת שאני גרה כאן.
    האמת, הכי הרשימה הזאת מזכירה לי איזה טקסט סופר מיזוגני של אוסקר וויילד, לא זוכרת איך זה נקרא…

    אהבתי

  2. פינגבק: מה מותר לסאטירה? / קורט טוכולסקי | העולם כמקור וכתרגום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s