דכאו

היום לפני 70 שנה, ב-29 באפריל 1945, שוחרר מחנה הריכוז דכאו. דכאו היה מחנה הריכוז הראשון שהקימו הנאצים, כבר במארס 1933, פחות מחודשיים אחרי שתפסו את השלטון. בתחילה הוא נועד לכליאת מתנגדי משטר וקומוניסטים, מ-1935 החלו לשלוח אליו גם מעט מאוד יהודים, צוענים, עדי יהווה והומוסקסואלים. רק אחרי פוגרום 9 בנובמבר 1938 התחילו הנאצים לשלוח אליו יותר ויותר יהודים.

אחרי המלחמה טענו תושבי דכאו שהם לא ידעו ולא שמעו על קיומו של המחנה. אלא שהתברר שידיעות על פתיחתו הופיעו דאז בגלוי בעיתוני האזור, למשל ב״מינכנר נוייסטה נאכריכטן״, שהיה בשנות השלושים העיתון הנפוץ ביותר בדרום-גרמניה.

זו לשון הכתבה מיום 21 במארס 1933 המודיעה על פתיחת המחנה:

מחנה ריכוז לאסירים פוליטיים

בקרבת דכאו

מפכ״ל משטרת מינכן הימלר הודיע במסיבת עיתונאים:

ביום רביעי עתיד להיפתח בקרבת דכאו מחנה הריכוז הראשון. המחנה יכול להכיל 5,000 איש. כאן יקובצו כל הפונקציונרים הקומוניסטים, ובמידה שידרש גם פונקציונרים של הברית הדמוקרטית והמרקסיסטים, המסכנים את ביטחונה של המדינה. זאת מאחר שלא ניתן להשאיר את הפונקציונרים הקומוניסטים בבתי המעצר בלי להכביד יותר מדי על מנגנון המדינה, ומצד שני לא סביר לשחרר אותם. נסיונות אחדים שערכנו הוכיחו שהם חוזרים להסית ומנסים להתארגן. נקטנו בצעד הזה בלי הרהורי ספק ולו הקטנים ביותר, מתוך אמונה שבכך אנו פועלים להרגעת האוכלוסייה הלאומית ולמענה.

מפכ״ל המשטרה הימלר הוסיף והבטיח כי מעצר המנע לא ייארך יותר מהדרוש בכל מקרה ומקרה. עם זאת, מובן מאליו, לדבריו, שנדרש זמן רב לבחון את החומרים הרבים שהוחרמו. השאלות החוזרות ונשנות, מתי ישוחרר עציר זה או אחר, רק מפריעות את עבודת המשטרה. עצם זה שהמשטרה אישרה ביקור של כומר אצל עצירים שביקשו זאת, כמו למשל ד״ר ארליך והברון פון ארטין, רק מוכיח את כזבן של השמועות הרבות בנוגע לטיפול בעצירים.