יוזף רות/ זֶמֶר הקבצן

היום לפני 76 שנה נפטר יוזף רות, מגדולי הסופרים בשפה הגרמנית במאה העשרים. חייו היו רצופי נדודים וגלות, שהשפיעו רבות עליו ועל כתיבתו, ועשו אותו לאדם קוסמופוליטי במהותו, שבז לכל גילוי של לאומיות. לפני שבועיים ראה אור בהוצאת זיקית המצוינת תרגום שלי לאחת הנובלות הנפלאות שלו, הלוויתן. כמו שסיפרתי בריאיון רדיופוני שערכה איתי שלשום רונה גרשון-תלמי, רות כתב לא רק פרוזה, אלא גם שיכלל את הכתיבה הפיליטונית לכדי אמנות של ממש. מכיוון שמהכתיבה העיתונאית הזו לא תורגם כמעט דבר, החלטתי לתרגם לציון יום מותו את המאמר הקצר ״זמר הקבצן״.

יוזף רות בברלין

יוזף רות בברלין

זֶמֶר הקבצן

בקרן רחוב בקורפירסטנדם שמעתי קבצן שר ״דויטשלנד איבר אלס״, ״משמר הריין״, ו״נריע לך עטור ניצחון״. סערה השתוללה ברחובות הליליים, קור אכזרי עלה מאבני המרצפת, עוברי אורח נסחפו ברוח והשעה הייתה מאוחרת. איזה טעם יכול להיות בקיבוץ נדבות בקרן הרחוב הזו, שעוברי האורח המעטים חולפים בה בחטף, ואיזה רווח יכול לצמוח מכך?

נראה היה כאילו הקבצן עומד כאן על המשמר, כולו היה עטוף בדידות כמו עמדת שמירה לילית, ורק צייתנות מן הזן הצבאי היה בכוחה לגרום לו להישאר כאן. כן, אותו קבצן דמה לחייל המשרת שירות קשה, כפוי טובה, לא-היגייני, בלי לדעת מה הסיבה והתכלית למעשיו. וכמו תזמורת צבאית המנגנת שירי לכת פטריוטיים עליזים בשעה שהחיילים צועדים אליי גז רעיל ואליי השמדה, כדי להחריש בנגינתה את המחשבות על המוות, כך שר אותו קבצן במלוא גרון שירי גבורה, בעוד קיבתו על סף רעב וריאותיו על סף דלקת קטלנית. מדוע לא שר – אם כבר היה מוכרח לשיר – על מצוקת קיומו? את מי קיווה להביא בשיריו הפטריוטיים לידי מעשה של חמלה? האם האמין שרגשותיהם הלאומיים של עוברי האורח חזקים יותר מן הקור, מן החשש מפני הצטננות ומן הכמיהה למיטה החמה? וכי לא ידע כי דווקא הפטריוטים שוחרי השירים הלאומיים (כגון התעשיינים הגרמנים ופמלייתם) הם קופצי היד הגדולים ביותר הנמנעים ממתן נדבה? ומה אכפת לו, לקבצן חסר הבית, הרעב, הקופא, מה אכפת לו הריין ועטרת הניצחון? כיצד עלה בידו להסתיר היטב כל כך את מצוקתו האישית מאחורי הביטוי המוזקלי של רגשות לאומיים? קשה להניח שהניגון הנהדר, תנופת המלודיה או הטקסט הסוחף הם שאִפשרו לקבצן לשכוח את מצבו האומלל. כבר שמעתי בחיי לא מעט שירים פטריוטיים: מפי סטודנטים, מפי אזרחים שבעים, מפי קצינים ומפי אותו מעמד שפטריוטיזם אקוּסטי הוא זכותו המיוחדת, שיכול לשיר כי בטנו מלאה.

ואולם אותו קבצן שר בלי צדק. היה עליו לשיר אולי: ״מי שמעולם לא אכל את לחמו בדמעה…״ או את שיר הרעב מתוך המחזה ״האורגים״ או את שיר האורגים מאת היינה, המדבר על אריגת תכריכים לגרמניה… שירים כאלה לא רק שהיו הולמים את מצבו של הקבצן, אלא גם את אותה קרן רחוב ואת הפוליטיקה האירופאית הנוכחית.

הקבצן קיבל בוודאי מידע שגוי. מן הסתם אמר לו מישהו שהכלכלה זקוקה לשירה לאומית.

זה נכון אמנם, אבל לא בקרנות הרחוב. כלכלת המוזיקה הפטריוטית פורחת בליבות התעשיינים ובמועדוני הריקודים. שירה פטריוטית בלי שמפניה היא כמו תזמורת צבאית ששום פלוגה לא צועדת אחריה.

או שמא שר הקבצן והוא באמת חדור התלהבות? כלום נמלט מאומללותו אל חיק הפטריוטיזם? ושר כדי לא לזעוק? ושש אליי מלחמה כי אסור לו למרוד? אם ככה, הרי הוא סמלי. מליונים שרים בגרמניה ״נריע לך עטור ניצחון״, בעוד שהיה עליהם לשיר ״מי שמעולם לא אכל את לחמו בדמעה…״.

Vorwärts, 2.12.1923

שלט זיכרון ברחוב קורפירסטנדם 15. כאן נמצאה המסעדה האהובה על יוזף רות וכאן הוא כתב את הרומן הגדול שלו מארש רדצקי

שלט זיכרון ברחוב קורפירסטנדם 15. כאן נמצאה המסעדה האהובה על יוזף רות וכאן הוא כתב את הרומן הגדול שלו מארש רדצקי

הטקסט בגרמנית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s