ציוויי עידן האטום/גינתר אנדרס

הסכם האטום עם איראן, כמו שהוא נקרא, הזכיר לי שאנחנו עדיין בעידן האטום והחזיר אותי לטקסט הזה, שנכתב לפני כמעט שישים שנה, אבל דומני שהוא עדיין מקפל בתוכו כמה אמיתות שיפות לימינו, ולא רק בעניין האטום.
גינתר אנדרס היה בן דודו של ולטר בנימין ובעלה הראשון של האנה ארנדט. הוא היה פילוסוף וסופר ומדובריה הראשיים של התנועה נגד נשק גרעיני בגרמניה. במקור אנדרס משתמש בכותרת במילה Gebote, ואפשר היה גם לתרגם ״דיברות לעידן האטום״.

ציוויי עידן האטום
(פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג מיום 13.7.1957)

תהי מחשבתך הראשונה עם היקיצה: ״אטום״. שכן לא תתחיל את יומך באשליה שהעולם סביבך יציב. מה שקיים סביבך יתכן שמחר כבר יהיה בגדר ״מה שהיה״, ״מה שהיה ותו לא״; ואנחנו, אתה ואני ושאר בני האדם, הננו בני חלוף יותר מכל מי שנחשבו עד אתמול לבני חלוף. שכן היותנו בני חלוף אין פירושו רק שאנחנו בני תמותה; וגם לא רק שאנחנו בני המתה כל אחד ואחד מאיתנו. זה היה נכון גם בעבר. אלא שאנחנו בני המתה בכללותנו, כ״אנושות״. ו״אנושות״ אין פירושה רק האנושות של ימינו, לא רק זו המפוזרת על פני פרובינציות כדור הארץ שלנו; אלא גם זו המפוזרת על פני פרובינציות הזמן: כלומר אם האנושות של ימינו בת המתה, כי אז תימחה עִמה גם זו שהייתה; וכמוה גם העתידית. על השער שאנחנו ניצבים לפניו קבועה אפוא הכתובת: ״הכול יהיה כלא היה״; ובצידו הפנימי המילים: ״הזמן היה מצב ביניים״. אך לא למצב ביניים בין שני נְצָחים הוא יהיה, כפי שקיוו אבותינו, אלא בין שני אַיִן: בין האין של מה שעתיד להיות כמו לא היה מעולם – מפני שאיש לא יזכור אותו; ובין האין של מה שלעולם לא יהיה. ומשום שלא יהיה מי שיבדיל בין שני האין, הם יתאחו לכדי אין אחד ויחיד. זהו אפוא האופן החדש לגמרי, האפוקליפטי, של היות בן חלוף, של היותנו בני חלוף; אופן שלעומתו כל מה שנקרא עד היום ״היות בן חלוף״, נהפך לזוטא. – למען לא תשכח זאת, תהי מחשבתך הראשונה עם יקיצתך: ״אטום״.

תהי מחשבתך השנייה אחרי יקיצתך: ״אפשרות האפוקליפסה היא מעשה ידינו. אבל איננו יודעים מה אנחנו עושים.״ באמת שאיננו יודעים, וגם אלו שמחליטים על האפוקליפסה אינם יודעים; שהרי גם הם ״אנחנו״, גם הם ביסודו של דבר אינם כשירים. עצם זה שהם אינם כשירים אינו אשמתם כמובן. הוא בעצם תולדה של עובדה שאי אפשר לזקוף לחובת איש מהם ואיש מאיתנו: דהיינו תולדה של הפער ההולך וגדל מדי יום בין שתי יכולות שלנו: בין מה שאנחנו מסוגלים לייצר ובין מה שאנחנו מסוגלים לדמיין.
במהלך העידן הטכנולוגי התהפך היחס הקלאסי בין דמיון לעשייה: אם בשביל אבותינו עוד היה תוקף לרעיון שהדמיון שופע [überschwenglich, שוטף ועולה על גדותיו]; כלומר: הוא מתגבה [überschwingt] מעל הממשי ומתעלה עליו; הרי כיום ביצועיו של הדמיון שלנו (ושל כושר ההרגשה ולקיחת האחריות שלנו) נחותים מאלה של העשייה שלנו; כיום אין הוא מסוגל עוד לעמוד בקצב ההשפעות של מה שאנחנו מייצרים. לא רק לתבונה יש ״גבולות״ (כפי שהראה קאנט), לא רק היא סופית, אלא גם כוח הדימוי שלנו; וכושר ההרגשה שלנו לא כל שכן. חרטה יכולים אנו להרגיש במקרה הצורך על נרצח אחד ויחיד: יותר מזה אין בכוחו של הרגש להוציא לפועל; להעלות על דעתנו אנו יכולים אולי עשרה: יותר מזה אין בכוחו של כושר הדימוי להוציא לפועל; אבל כיום אין הלוא כל קושי להרוג מאות אלפי בני אדם. ולא רק מסיבות טכניות אין קושי; ולא רק מפני שהעשייה נהפכה ללא יותר מאשר ״השתתפות-במעשה״ ול״לחיצה על כפתור״ גרידא, שגורמת להשלכות להישאר בלתי נראות; אלא דווקא מסיבה מוסרית: בדיוק מפני שרצח המונים כבר מצוי רחוק לאינסוף מתחום המעשים שאנחנו מסוגלים לדמיין ושיכולה להיות לנו עמדה רגשית כלפיהם, ושדימויים ורגשות עשויים לעכב את הוצאתם אל הפועל. – לפיכך תהיינה התובנות הבאות שלך: ״ככל שהמעשים חסרי מידה יותר, כן מזעריות הן העכבות.״ וגם: ״אנחנו, בני האדם, קטנים יותר ממנו עצמנו.״ – משפט אחרון זה מנסח את הסכיזופרניה שלנו כיום, ופירושו עצם זה שהכשרים שלנו פועלים במנותק זה מזה, כמו יצורים מבודדים וחסרי תיאום שאיבדו את המגע הבלתי אמצעי זה עם זה.
אבל אל לך לבטא את המשפטים הללו על מנת לומר עלינו משהו סופי ומוחלט, משהו תבוסתני בהחלט; אלא אדרבא, על מנת להיבהל מפני הסופיות; על מנת לראות בה סקנדל; על מנת לרכך את הגבולות המקובעים והמאובנים; על מנת להופכם למחסומים [המסוגלים להיפתח]; על מנת להסיג לאחור את הסכיזופרניה. מובן שאתה גם יכול, כל עוד ניתן לך להמשיך לחיות, לשלב ידיך בחיקך, לוותר על התקווה ולהסכין עם הסכיזופרניה שלך. אבל אם אינך רוצה בזאת, עליך להעז לנסות לגדול לגודלך ולהשיג את עצמך. ופירושו של דבר: משימתך היא לגשר על הפער בין הכשרים שלך, בין כושר הייצור לכושר הדימוי; לאזן את ההבדל ביניהם; או במילים אחרות: עליך להרחיב בכוח את ה״קיבולת״ המוגבלת של כושר הדימוי שלך (ואת זו המוגבלת עוד יותר של כושר ההרגשה שלך), עד שיהיה בכוחם של הדימוי ושל הרגש להכיל ולתפוס את הזוועה שביכולתך ליצור; עד שיהיה בכוחך לקבל או לדחות את הנתפס. בקיצור: משימתך היא להרחיב את דמיונך המוסרי.

משימתך הבאה היא: ״הַרחֵב את תחושת הזמן שלך.״ שכן מה שמכריע במצבנו כיום אינו רק שמערכת הקואורדינטות המרחבית של כדור הארץ התכווצה, שכל הישובים שאתמול עוד היו מרוחקים מרחק רב זה מזה, נעשו ישובים שכנים; אלא גם שהצטמצם המרחק בין הקואורדינטות במערכת הזמן שלנו; שהעתיד-ים שאתמול עוד נחשבו לבלתי מושגים, נהפכו כעת לאזורים שכנים לָהווה שלנו; שעשינו אותם לישובים שכנים. הדבר תקף הן לגבי העולם המזרחי והן לגבי המערבי. לגבי המזרחי: מפני שהעתיד מתוכנן שם בהיקף שלא נודע כמותו מעולם; העתיד מתוכנן אבל שוב אין הוא מה שעוד עתיד ״לבוא״, אלא הוא בעצם תוצרת ״in the making״; שמאחר שהיא צפויה, היא נתפסת כחלק מהמרחב שבו אנחנו כבר שוהים. במילים אחרות: מאחר שמה שעושים, עושים למענו, הרי הוא כבר מטיל צל על ההווה, וכבר שייך – מעשית – להווה. שנית – וזה המקרה שנוגע לנו – זה חל גם על בני האדם בעולם המערבי של ימינו, מאחר שעולם זה כבר משפיע – גם אם אין הוא מתכנן זאת – על העתיד-ים הרחוקים ביותר; הוא למשל מחליט על בריאותם או התנוונותם ואולי על קיומם או אי-קיומם של הנכדים. אין זה חשוב אם הם – או יותר נכון: אנחנו – עושים זאת במכוון, כי מבחינה מוסרית רק העובדות תקפות. ומאחר שעובדת ההשפעה הבלתי מתוכננת הזאת על העתיד ידועה לנו, הרי אם אף על פי שאנו יודעים זאת אנו ממשיכים לפעול כאילו היא אינה ידועה לנו, אנו חוטאים ב״הסגת גבול רשלנית״.
תהי מחשבתך הבאה אחרי יקיצתך: ״אל תפחד לפחד! הכרח את עצמך להפיק כמות כזו של פחד התואמת את גודל הסכנה האפוקליפטית!״ גם הפחד – ובייחוד הוא – הוא חלק מהרגשות שאיננו מסוגלים או איננו רוצים לממש; והטענה כי אנחנו בלאו הכי מפחדים, מפחדים הרבה יותר מדי, וכי אנו חיים אפילו ב״עידן הפחד״, טענה זו אינה אלא מליצה ריקה, שאם אין היא מופצת במטרה להוליך שולל, הרי יש בכוחה למנוע התפרצות של פחד התואם באמת את גודל הסכנה ולהקהות את רגשותנו. – האמת היא בעצם הפוכה: שאנחנו חיים ב״עידן חוסר היכולת לפחד״ ולכן אנחנו צופים בפסיביות בהתפתחויות. מלבד ״מוגבלות כושר ההרגשה שלנו״ יש לכך שורה שלמה של סיבות שלא נוכל למנותן כאן. ואולם סיבה אחת, אשר עקב המאורעות של הזמן האחרון זכתה לאקטואליות ולמעמד מיוחדים ביותר, נציג כאן בכל זאת, והיא: קיבעון התחומים שלנו; רוצה לומר השקפתנו שכל בעיה שייכת לשדה התמחות מסוים ואיננו רשאים לחדור אליו. כך למשל אומרים שבעיית האטום שייכת לשדה ההתמחות של הפוליטיקאים ושל אנשי הצבא. מובן שאותו ״איננו רשאים״ הופך מיד ואטומטית ל״אל לנו״, ל״איננו צריכים״. פירושו של דבר: הבעיות שאינני רשאי לטפל בהן גם אינן צריכות להדאיג אותי. והפחד נחסך ממני, מפני שהוא ״מטופל״ בשדה התמחות אחר. לכן אמור אחרי יקיצתך: ״Nostra res agitur״. פירוש הדבר: 1. שזה נוגע לנו מפני שזה עלול לפגוע בנו; 2. שהיומרה המונופוליסטית של אחדים הטוענים שהדבר בתחום התמחותם ורק הם כשירים לטפל בו, אינה מוצדקת, מפני שלכולנו, בהיותנו בני אדם, אותה מידה של אי-כשירות. ולהאמין שאותם גברים, שבגלל חלוקה מקרית של העבודה, של האחריות ושל החובה נעשו פוליטיקאים או אנשי צבא, כשירים יותר מאחרים לעסוק בכל הנוגע לסופו של העולם, הרי זו פשוט איוולת. אלה המנסים לשכנע אותנו בזאת (אחת היא אם מדובר במי שטוענים בעצמם לכשירות או בצד שלישי) אינם מוכיחים בכך אלא את אי-כשירותם המוסרית. ואולם הסיטואציה המוסרית שלנו נעשית בלתי נסבלת לחלוטין כאשר אותם המתיימרים להיות כשירים (ואינם מסוגלים לראות בבעיות יותר משאלה של טקטיקה) מבקשים לשכנע אותנו שאין לנו אפילו זכות לפחד, לא כל שכן להיות בעלי מצפון; וזאת מפני שמהיותך בעל מצפון משתמע שיש לך אחריות, ואולם אחריות איננה אלא, לטענתם, העסק שלהם, כלומר של הממונים על התחום; בסופו של דבר, באמצעות פחד ובאמצעות ייסורי מצפון, אנחנו תובעים לעצמנו שלא כדין, לטענתם, תחום אחריות זר. אם כן, אינך רשאי להכיר ב״כוהנים של האפוקליפסה״ ולא בשום קבוצה התובעת לעצמה מונופול על תחום שקיעת העולם, שתהיה, ככלות הכול, השקיעה של כולנו. אם יורשה לנו לשנות מעט את האמירה של רַנקֶה: ״כל התקופות קרובות לאלוהים במידה שווה״, נוכל לומר: ״כל בני האדם קרובים במידה שווה לסוף האפשרי״. לפיכך לכל אדם זכות שווה וחובה שווה לשאת את קולו ולהתריע. גם לך. –

לא רק שאיננו מסוגלים לדמיין את ״הדבר״, לא רק שאיננו מסוגלים להרגיש אותו, לא רק שאיננו מסוגלים להיות אחראים לו; אלא גם איננו מסוגלים אפילו לחשוב אותו. מפני שלא משנה באיזו קטגוריה נחשוב אותו, תמיד נחשוב אותו בצורה מוטעית, שהרי אם יסֻווג למחלקה של מושאים, ייעשה ל״אחד מני רבים״ ובכך לזוטא. גם אם הוא קיים בדוגמאות רבות, הוא יחיד בסוגו ואינו שייך לשום קבוצה; כלומר הוא Monstrum [מפלצת]. ומאחר שאנחנו מסוגלים לתאר רק מה שהוא אינו, עלינו לסגל לעצמנו את אופן שלילת התארים של ״התיאולוגיה השלילית״. – לרוע המזל, דווקא בגלל אותו חוסר שייכות (״מפלצתי״) המאפיין את המושא הזה, אנחנו מזניחים או שוכחים אותו. מה שאיננו יכולים לסווג, מוחזק בעינינו כלא קיים. – ואולם במידה שכן מדברים על המושא (דרך אגב: ביומיום, מאדם לאדם, עדיין לא מדברים עליו), אזי נוהגים לסווג אותו בדרך כלל בתור ״נשק״ או באופן כללי יותר בתור ״אמצעי״, משום שזה הדבר הפשוט והמרגיע ביותר. ואולם אין הוא אמצעי, מפני שממהותו של אמצעי להתמזג במטרה משזו הושגה ולהתבטל, כשם שהדרך מתמזגת ביעד. ואולם בנוגע לדבר שבו עסקינן אין פני הדברים כך. אדרבא, האפקט הבלתי נמנע (ואולי גם המכוון) שלו גדול מכל יעד שניתן להעלות על הדעת; שכן כל יעד אובד בהכרח באפקט הזה; הוא אובד יחד עם העולם שעוד היו בו ״אמצעים ומטרות״. מובן מאליו ששום דבר שהורס מניה וביה את הסכֶמה ״אמצעי-מטרה״, אינו יכול להיות אמצעי. לכן יהי הכלל הבא שלך: ״לא תניח לאיש לשכנע אותך שהפצצה היא אמצעי.״ – מכיוון שאין היא אמצעי כמיליון אמצעים אחרים המאכלסים את עולמנו, אל לך להשלים עם ייצורה כאילו הייתה מקרר, משחת שיניים או אפילו אקדח, שבנוגע לייצורם אין שואלים אותנו לדעתנו. – כשם שאל לך להאמין למי שקוראים לזה ״אמצעי״, כך אל לך להאמין למוליכי השולל הערמומיים יותר, המנסים לשכנע אותך שהדבר משרת אך ורק את ההרתעה, כלומר מיוצר במטרה לא להיות מופעל. מעולם לא היו מושאים ששימושם התמצה בכך שלא משתמשים בהם; לכל היותר היו מושאים שלא השתמשו בהם לזמן-מה, כלומר כל עוד היה די באיום בשימוש בהם (שלעתים קרובות אכן יושם קודם לכן). דרך אגב, לעולם אסור לנו לשכוח, כמובן, שבדבר הזה כבר נעשה שימוש אפקטיבי (ובנימוק מספק בקושי): בהירושימה ובנגסאקי. – לכן לא תתיר סיווג שגוי של המושא, שהאפקט שלו עולה על כל דמיון, באמצעות שמות קונבנציונליים הממעיטים בחשיבותו.
יתר על כן, צא נגד כל דיון ״מנקודת מבט טקטית״ גרידא בדבר שכבר עצם קיומו הוא אופן של שימוש בו. דיון כזה הוא בלתי הולם לחלוטין, מפני שהרעיון שאפשר להשתמש בנשק אטומי שימוש טקטי כזה או אחר, מניח מצב פוליטי שאינו תלוי בעובדת קיומו של הנשק האטומי. ואולם זה לחלוטין לא ריאלי, מפני שהמצב הפוליטי – הביטוי ״עידן האטום״ מוצדק לגמרי – מוגדר על ידי עובדת קיומו של נשק אטומי. לא הנשק האטומי הוא ״אחד הדברים״ שקיימים במצב הפוליטי; נהפוך הוא: המאורעות האינדיבידואליים מתרחשים במסגרת המצב האטומי; ומרבית הפעולות הפוליטיות הן צעדים במסגרת המצב האטומי. הניסיונות להשתמש באפשרות שקיעת העולם כאחד מכלי המשחק על לוח השחמט הפוליטי – בין שזה נעשה בערמומיות ובין שלא – הם סימנים של עיוורון. לכן יהי העיקרון שלך: חַבֵּל בכל דין ודברים שבו בני זמנך מנסים לדון בסכנה האטומית מנקודת מבט טקטית גרידא; עשה לך כלל להפנות את הדיון אל העיקר: הסכנה שהאנושות השיתה על עצמה על ידי האפוקליפסה שיצרה במו ידיה; ועשה זאת גם אם טמונה בכך הסכנה שילעגו לך בטענה שאתה ״לא מציאותי״. לאמיתו של דבר, דווקא אלה שאינם אלא טקטיים הם הלא-מציאותיים, מפני שהם רואים בנשק האטומי לא יותר מאשר אמצעי, ומפני שהם אינם מבינים שהמטרות שהם טוענים שהם מנסים להשיג באמצעות הטקטיקה שלהם, מאבדות את משמעותן עקב השימוש – ואפילו כבר עקב אפשרות השימוש – באמצעי הזה.
אל תהיה הולך שולל אחרי הטענה שאנחנו נמצאים (ואולי אפילו נהיה תמיד) בשלב המעבדה בלבד, בשלב הניסויים. היא אינה אלא מליצה ריקה. לא רק מפני שכבר הטלנו פצצות אטום (דבר שרבים להפתיע נוטים לשכוח), כלומר כבר נכנסנו לפני יותר מעשר שנים לעידן הרצינות; אלא מפני שבמקרה הזה – ובעיקרו של דבר זה אפילו חשוב יותר – איננו יכולים לדבר על ״ניסויים״. יהי עקרונך האחרון: ״יצליחו הניסויים ככל שיצליחו, פעולת הניסוי נכשלת.״ היא נכשלת מכיוון שאפשר לדבר על ניסוי רק אם הנסיונות אינם נוטשים או מנפצים את המרחב המבודד של המעבדה; והתנאי הזה אינו מתמלא כאן. נהפוך הוא: ממהותו של העניין, וחלק מהאפקט הרצוי של מרבית ניסויי הפיצוץ כיום, הוא להגדיל למקסימום את עוצמת הפיצוץ ואת רדיוס הנשורת; כלומר, ככל שזה ישמע פרדוקסלי: לבחון עד כמה אפשר לחרוג מכל מגבלה ניסויית. מכאן שמה שאותם ניסויים (כפי שהם נקראים) גורמים לו, אינו יכול להיות מסווג יותר בקבוצה של ״תוצאות ניסויים״, אלא הוא שייך למרחב הממשות, למרחב ההיסטוריה ואפילו אל מרחב ההיסטוריה העתידית, מאחר שהעתיד, למשל בריאותם של דורות העתיד, כבר מושפע מכך, ״העתיד כבר התחיל״, כפי שמנסחת זאת הכותרת הפילוסופית של ספרו של יונגק. אם כן, ההצהרה הנפוצה, שלפיה עדיין לא הוחלט בנוגע לשימוש בדבר, אינה אלא הולכה שולל. – האמת היא, בעצם, שההחלטה כבר התקבלה באמצעות ״הניסויים״. לכן, מחובתך לערער על האשלייה שאנחנו עדיין ב״עידן הקדם-אטומי״ ולומר דברים כהווייתם.

אבל את כל הפוסטולטים והאיסורים הללו אפשר למצות בציווי אחד ויחיד: ״הַחְזֵק ברשותך אך ורק דברים שכלל הפעולה [Maxime] שלהם אפשר שיהיה לכלל פעולה שלך עצמך ולפיכך לכלל פעולה של חקיקה כללית.״
יתכן שהפוסטולט הזה נראה מוזר; הביטוי ״כלל הפעולה של הדברים״ נשמע פרובוקטיבי; אבל רק מפני שהעובדה המצוינת בו היא עצמה מוזרה ופרובוקטיבית. כוונתנו היא רק שאנו, החיים בעולם שכולו מכשירים, מונהגים כעת על ידי מכשירים; לאמור: תמיד [נוהגים בנו] באופן כזה או אחר הנקבע על ידי מכשיר. ואולם מאחר שמצד שני אנחנו המשתמשים במכשירים האלה, מאחר שאנחנו נוהגים בעולם סביבנו באמצעות המכשירים האלה, הרי במקום לנהוג בו על פי עקרונות משלנו, אנחנו נוהגים בו בעזרת אופני ההתנהגות הטמונים במכשירים, כלומר במובן כלשהו לפי כללי הפעולה שלהם. מה שהפוסטולט דורש הוא שנבחן ונחדד לעצמנו את כללי הפעולה הללו כאילו היו שלנו (שהרי מעשית הם אכן כללי הפעולה שלנו); כלומר שלא נסתפק בבחינה מצפונית של קולנו הפנימי (דבר שנהפך למותרות חסרות השלכות) אלא נבחן את ״תנועתם הנסתרת״ ואת ״עקרונותיהם״ של המכשירים שלנו. שר לענייני אטום הבוחן את מצפונו במובן המקובל, לא ימצא, כנראה, שום דבר רע במיוחד; ואולם אם יבחן, לעומת זאת, את ״החיים הפנימיים״ של המכשירים שלו, ימצא יצר הרסנות גחמני, ואפילו בקנה מידה קוסמי; שכן האופן שבו נוהגים כלי הנשק האטומיים בבני האדם הוא כמעשה הרוסטראטוס.
רק כאשר הציווי המוסרי החדש הזה: ״בחן את לבם של המכשירים״ יהיה לנו לעיקרון מקובל ושכיח, רק אז נוכל לקוות בצדק, שעל ההחלטה הנתונה בידינו ״להיות או לא להיות״, נשיב ב״להיות״.

יהי עקרונך הבא: אל תאמין שאם נעשה את הצעד הראשון להפסקת ה״ניסויים״, הסכנה תחלוף ונהיה רשאים לנוח על זרי הדפנה. סוף ה״ניסויים״ אין פירושו סוף לייצור פצצות נוספות ולא השמדת הפצצות וסוגי הפצצות שכבר נוסו ומוכנות לכל אפשרות. יש כל מיני סיבות אפשריות להפסקת ניסויים: מדינה יכולה להחליט, למשל, לחדול מניסויים מפני שהתברר שניסויים נוספים הם מיותרים; כלומר: מפני שמאגר הפצצות שיוצרו מספיק לכל מקרה שניתן להעלות על הדעת – בקיצור: מפני שיהיה חסר טעם ולא כלכלי לעשות את האנושות ל״מתה יותר ממתה״.
באותה מידה, אל תאמין שיש לנו זכות להסיר מלבנו דאגה משהצלחנו להוציא לפועל את הצעד השני: כלומר לעצור את המשך ייצורן של פצצות אטום ומימן; וגם אל תאמין שנהיה רשאים לשבת בחיבוק ידיים אחרי הצעד השלישי: השמדת כל המאגרים. אפילו בעולם ״נקי״ לחלוטין (כלומר בעולם שאין בו שום פצצת אטום או מימן, בעולם שנדמה אפוא שאין לנו שום פצצות) עוד יהיו לנו פצצות, מפני שתמיד נדע איך לייצר אותן. בעידן שלנו, עידן השיעתוק הטכני, לא יתכן אי-קיום של מוצר אפשרי, מכיוון שמה שחשוב כאן אינם האובייקטים הפיזיים ממש, אלא הדפוס או התרשים שלהם. גם לאחר השמדת כל האובייקטים הפיזיים הקשורים בייצור פצצות אטום ומימן עוד יכולה האנושות ליפול טרף לתרשימים. ״אז כל מה שצריך בעצם״, אפשר אולי להסיק, ״זה להשמיד את התרשימים.״ אבל גם זה בלתי אפשרי, כי התרשימים אינם בני השמדה, כמוהם כאידיאות של אפלטון; במובן מסוים הם בדיוק המימוש השטני שלהן. בקיצור: גם אם יעלה בידינו להשמיד השמדה פיזית את המכשירים הקטלניים ואת תרשימיהם וכך להציל את הדור שלנו – לא נשיג כך יותר מהשהייה או דחייה. בכל רגע אפשר יהיה להתחיל שוב בייצור, האימה תעמוד בעינה, ולכן גם על פחדך לעמוד בעינו. מעתה ואילך תעמוד האנושות לעולמי עולמים בצִלה הקודר של המפלצת. את הסכנה האפוקליפטית אי אפשר לבטל אחת ולתמיד, באמצעות פעולה אחת, אלא רק באמצעות פעולות חוזרות ונשנות בכל יום. פירושו של דבר: עלינו להבין – והתובנה הזאת מראה לנו בתכלית עד כמה הרה גורל הוא מצבנו – כי מאבקנו נגד קיומם הפיזי של המכשירים ונגד ייצורם, נגד הניסויים בהם ונגד אגירתם, לעולם יהיה בלתי מספיק. שכן מטרתנו אינה יכולה להתמצות בכך שלא יהיה לנו את ״הדבר״; אלא רק בכך שלעולם לא נשתמש ב״דבר״, גם אם איננו יכולים לעשות כלום נגד עצם זה שיש לנו אותו; לא להשתמש בו לעולם, אף על פי שלעולם לא יהיה יום שבו לא נוכל להשתמש בו.
זוהי אפוא משימתך: ללמד את האנושות ששום פעולה פיזית, שום השמדה של אובייקטים פיזיים לא תהיה ערובה מוחלטת, יתר על כן: עלינו להיות נחושים לגמרי שלא לעשות לעולם את הצעד, אף על פי שהוא תמיד יהיה אפשרי. – אם לא יעלה בידינו: בידך, בידך, ובידי, לטעת באנושות את התובנה הזאת, כי אז אבדנו.

מחשבה אחת על “ציוויי עידן האטום/גינתר אנדרס

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s