הבוקר פירסמה העורכת נוית בראל בפייסבוק את המכתב ששלחו כמה אנשי רוח לנשיא מדינת ישראל בעקבות גזר דין המוות שנקבע לפושע הנאצי אייכמן, ובו הם מבקשים ממנו למנוע את ביצוע גזר הדין. המכתב מעניין גם בגלל הנימוקים שהועלו בו וגם בגלל רשימת החותמים, הכוללת כמה מאנשי הרוח הבולטים במדינת ישראל באותה תקופה.
בחליפת המכתבים בין ארנדט לגרשם שלום (מגרמנית: גדי גולדברג, הוצאת בבל 2014) השניים מתייחסים לבקשה הזאת מהנשיא בתוך ההקשר של ספרה המפורסם של ארנדט: ״איכמן בירושלים. דו״ח על הבנאליות של הרוע.״ (מאנגלית: אריה אוריאל, הוצאת בבל, 2000). גרשם שלום, אחד מחותמי הבקשה לנשיא, מצדד בעמדה שמוטב היה שלא להוציא לפועל את גזר דין המוות, ואילו ארנדט מבקשת להראות שחובה היה להוציא להורג את אייכמן.
הנה הדיון ביניהם:
גרשם שלום אל ארנדט, 23 ביוני 1963
[…]
לא אוֹמַר דבר על השאלה המרכזית השנייה שספרך דן בה: שאלת אשמתו או מידת אשמתו של אייכמן. קראתי גם את נוסח פסק הדין שהוציא בית המשפט וגם את הנוסח שאת הצעת בספרך. אני מוצא כי זה של בית המשפט משכנע הרבה יותר. המשפט שהוצאת את הוא מקרה תמוה של Non Sequitor [לטינית: כשל לוגי (מילולית: אינו נובע מכך)]. נימוקך כוחו יפה במידה שווה למאות אלפים ואולי מיליוני אנשים, שמשפטך האחרון הלוא הולם גם אותם. ורק המשפט האחרון מנמק מדוע עליו להיתלות,¹ שכן בשאר חלקי הטקסט את מראה בפירוט, מדוע לדעתך – שאיני שותף לה – לא הצליחה התביעה להוכיח בכל אחת מהנקודות המרכזיות את שהיה עליה להוכיח. דרך אגב, נוסף על צירוף חתימתי לבקשה שהוגשה לנשיא ישראל שלא להוציא לפועל את גזר הדין, הסברתי במאמר בעברית² מדוע אני רואה בביצוע גזר הדין – שאייכמן ראוי לו מכל בחינה שהיא, לרבות כשחושבים על זה ברוחה של התביעה – משגה היסטורי, וזאת דווקא בגלל עמדתנו כלפי הגרמנים. אין ברצוני להעמיס על מכתב זה ולשטוח כאן את טיעוני […]
¹ המשפט האחרון בפסק הדין המדומה של חנה ארנדט במשפט אייכמן, שהוא בה בעת גם המשפט האחרון בספרה, הוא: ״ובדיוק כשם שאתה תמכת וביצעת מדיניות של סירוב לחלוק את האדמה עם העם היהודי ועם בניהן של כמה אומות אחרות – כאילו שלך ולממונים עליך הייתה זכות כלשהי לקבוע למי מותר ולמי אסור לשכון בעולם – כך גם אנו מוצאים שאין לצפות מאיש, כלומר, מאף בן אנוש, כי ירצה לחלוק איתך את האדמה. מסיבה זו, ואך ורק מסיבה זו, עליך להיתלות״ (ארנדט, אייכמן בירושלים, עמ׳ 290)
² ראו בתחתית הפוסט צילום המאמר.
ארנדט אל גרשם שלום, 20 ביולי 1963
[…]
חבל שלא ״העמסת״ על מכתבך ושטחת את טיעוניך נגד ביצוע גזר דין המוות. שכן אני סבורה כי דווקא דיון בשאלה הזאת היה מבהיר את חילוקי הדעות הממשיים בינינו ולא רק המדומים. אתה אומר שזה היה ״משגה היסטורי״. לדעתי לא רק שזה היה נכון מבחינה פוליטית (הפן ההיסטורי אינו השאלה כאן), אלא לא היה אפשר כלל שלא לבצע את גזר הדין. האפשרות היחידה שלא לבצע את גזר דין המוות הייתה לקבל את הצעתו של יאספרס ו״להסגיר״ את אייכמן לידי האומות המאוחדות. ואולם בכך לא חפץ איש, ונראה שהדבר אף לא היה בר-ביצוע, לכן לא הייתה ברירה אלא לתלות אותו. חנינה לא באה בחשבון, לא מטעמים משפטיים – – החנינה היא הלוא חיצונית למנגנון המשפטי – – אלא מפני שהיא חלה על האדם, ולא על המעשה: פעולת החנינה אינה מוחלת על הרצח אלא חוננת את הרוצח, מפני ש[כאדם] הוא עשוי להיות יותר מאשר רק המעשה שעשה. זה לא היה המקרה של אייכמן. וכבר מטעמים משפטיים טהורים לא היה אפשר לחוס על חייו בלי לחנון אותו.״
[…]
גרשם שלום אל ארנדט, 12 באוגוסט 1963
[…]
את הוצאתו להורג של אייכמן אני רואה אחרת, אבל אני יודע שאפשר – ושגם את יכולה – להאשים אותי במקרה הזה בחשיבה לא-ריאלית בנסיבות הנתונות. הנקודה שביקשתי להדגיש הייתה שיש לנו כל סיבה לא להקל על הגרמנים את ההתמודדות עם עברם כפי שעשינו באמצעות הריגת אייכמן. כשהישראלים הוציאו להורג את אייכמן, נשמעה אנחת רווחה ביער העיתונים הגרמני, ולא רק שם. הוא משמש תחליף לכל השאר ויוסיף להיות כזה. המחשבה על כך ממלאת אותי אי-שקט עמוק. איש מהחותמים על המכתב לנשיא לא חשב על חנינה אלא על אי-ביצוע גזר הדין.
[…]
ארנדט אל גרשום שלום, 14 בספטמבר 1963
[…]
הטענה כי בהוצאתו להורג של אייכמן היה כדי ״להקל על הגרמנים את ההתמודדות עם עברם״ היא סיפורי מעשיות בעיניי. אבל גם אילולא הייתה סיפורי מעשיות, זה לא היה טיעון מבוסס. ככלות הכול התנהל בירושלים משפט, וכשמנהלים משפט, יש לעשות זאת על פי הכללים של מערכת המשפט. הלוא השאלה הייתה מלכתחילה, עד כמה ניתן לטפל בדברים כאלה באמצעים משפטיים. כל שיקול פוליטי כאן, אחת היא מאיזה צד, סופו שיהיה הרסני. משפט אין מנהלים כדי לעשות היסטוריה, אלא כדי לעשות דין. לאחר שנפסק גזר דין המוות, לא היה אפשר מבחינת הצדק שלא להוציאו לפועל. הנימוק היחיד היה יכול להיות התנגדות עקרונית להוצאה להורג, ואת הנימוק הזה לא העליתם בזמנו לא אתה ולא אחרים, אף על פי שבובר טוען עכשיו שזה היה אחד מנימוקיו.
[…]
² צילום מאמרו המדובר של שלום:
העולם כמקור וכתרגום 