ארתור אֶלֶסֶר / זכרונותיו של יהודי ברלינאי

השבוע לפני שמונים שנה נפטר ארתור אלסר (Eloesser), אחד ממבקרי התיאטרון והספרות החשובים ביותר ברייך השני וברפובליקת ויימר. אלסר היה יהודי מתבולל, ברלינאי בכל רמ״ח אבריו, שהיה נטוע עמוק בעולם התרבות הגרמני הרבה לפני עליית הנאצים לשלטון. העיר ברלין שימשה לו במרוצת כל חייו המקצועיים מושא להרהורים פֶליֵטוֹניים, אבל אם עד עליית הנאצים הוא ביקש להמחיש בהם משהו מן המבנה הנפשי והרוחני של הברלינאיוּת עצמה, הרי הטקסט שממנו תרגמתי שני קטעים קצרים, מצביע על שינוי פרספקטיבה והתמקדות בקבוצת האוכלוסייה היהודית, כי בשנה שפורסם (1934), עולמות החיים של הברלינאים היהודים ושל אלה הלא-יהודים כבר היו נפרדים כל כך זה מזה, עד שלא היה אפשר שלא להתייחס לבידול הזה. ההתמקדות בעולם החיים היהודי ״נחתה״ על אלסר עם עליית הנאצים לשלטון, כשנאלץ לחדול לכתוב בעיתונים כלליים ולעבוד רק בעיתון היהודי-ברלינאי ״יידישה רונדשאו״ (Jüdische Rundschau).

ב-1934 היגר אלסר לפלשתינה וחי בה שלוש שנים, אך לא הצליח להתאקלם, וב-1937 חזר אל גרמניה הנאצית, או מוטב לומר: אל ברלין שלו, שהיה קשור אליה בכל נימי נפשו. הוא נפטר ב-14 בפברואר 1938 פטירה טבעית (עד כמה שאפשר לראות במוות של יהודי בברלין הנאצית, על כל הלחצים שסבבו אותו, מוות טבעי). רעייתו, המשוררת מרגריטה אלסר, שולחה בראשית 1942 לריגה ושם נרצחה.
כיום מנסה ברלין לשמר את זכרו, על קברו שברובע שרלוטנבורג מצבה המציינת שזהו ״קבר כבוד של העיר ברלין״. כמו כן קראה העיר פארק ברובע שרלוטנבורג על שם רעייתו ועל שמו.

ארתור אלסר לפני 1905

הטקסט שממנו תרגמתי נקרא ״זכרונותיו של יהודי ברלינאי״ והתפרסם בשמונה המשכים בין ספטמבר לנובמבר 1934 ב״יידישה רונדשאו״. מאז לא פורסם שוב.

 

הבית

(מתוך המשך מס׳ 2 שפורסם ב-28.9.1934)

הבית שנולדתי בו וביליתי בו את נעוריי עד לסמסטרים הראשונים באוניברסיטה, עוד היה עולם בזעיר אנפין, מִתאר שלם של הריבוד החברתי, שמדרגותיו תאמו לרוב את מדרגות המס. בעל הבית ישב על המדרגה העליונה והחזיק בחצר האחורית בית מסחר נאה להפליא לברזל, אך הוא היה מיוצג רק על ידי סוכניו המוציאים לפועל, שהיו גובים את שכר הדירה, מקבלים לידיהם בביקורתיות את בקשות השיפוץ של הדיירים, ולרוב גם מגישים להורים את החשבון על שמשות החלון ששברנו אנחנו, הנערים. ״בעל בית״ ו״אדם עשיר״ עוד היו אז מונח אחד ויחיד. בעל הבית שלנו חי בסטנדרטים גבוהים ביותר; מלבד צי הרכבים של המפעל שלו היו ברשותו עוד כרכרות רבות, שהוא דרש שנקרא להן Equipage, וכן הסוסים הרתומים אליהן ואפילו סוס רכיבה שעליו היה רוכב עד רובע פַּנקוֹ (Pankow) אל בית הקיט שלו. כבש הרכיבה, כמו שהוא נקרא, שממנו היה האיש הגוץ – שבוודאי היה ממוצא וֶנדי(1) – מטפס על סוסו, היה מעין מקדש של החצר. רבים מהפקידים והפועלים שלו נשאו שמות פולניים, ורק לימים הבנתי שבתקופה שעוד לא הייתה קיימת ״תחנת הרכבת שלזיה״(2) ועוד לא הייתה קיימת רכבת עירונית, ביתנו, וכמוהו הרחוב כולו, הפנה את פניו לגמרי מזרחה.

בדירה שבקומת הקרקע ישב מדביק טפטים שעסקיו היו עלובים למדי, והיה לא אהוד כבר בגלל הלחות והעיפוש שנדפו מחנותו. בקומה הראשונה, שנאמר לנו לכנותה Bel-étage, גרנו אנחנו עצמנו, ומעלינו, בקומה השנייה, גרה עוד משפחת סוחרים יהודית, שרמת החיים שלה הייתה דומה מאוד לזו שלנו. הקומה השלישית הייתה שייכת שוב לבעל מלאכה, חייט-אמן זעיר, שלקוחותיו מהסביבה הקרובה אפשרו לו להשתכר פחות או יותר כדי מחייתו. בבית האחורי הקטן גר הרַכָּב, שהיה ממונה על סוסי הפאר ולכן היה בעינינו אדם חשוב, וכן סגן בעל הבית, שבין תפקידיו היה לטפל בשמשות החלון השבורות, אבל בגלל המבטא הפולני הכבד שלו בגרמנית, איש לא שעה אליו. בתור ״פּוֹלאק״ הוא נחשב ליצור מדרגה נחותה, והיה יוצא דופן עוד יותר מכיוון שהיה קתולי. הדעה המקובלת הייתה שכל דבר קתולי הוא ״שקרי״. ואולם לב החצר הייתה האורווה; הסוסים, שאמנם עלו סכום לא מבוטל, טופלו במסירות, וניקיונם נשמר בהקפדה כזו, שאפילו הדיירים, לכל הפחות אלה שבבית האחורי, לא זכו לו. אנחנו בילינו באורווה במיוחד את חודשי החורף, והורשנו לעשות זאת רק כנגד ההתחייבות לנקות מתגים ורסנים או לשמן מושכות, מיומנות שרכשתי בשלב מוקדם בחיי, ולימים, בזמן שירותי הצבאי, הייתה לי לעזר רב. אבל גאוות החצר הייתה עץ לילך אחד, שסביבו היינו מתאספים לעת ערב, נערים ונערות, עם בוא האביב, עייפים עייפוּת ענוגה ממשחקים ותגרות, כדי ״לספר משהו״ זה לזה. הביטוי ״לפטפט״ או ״לשוחח״ אינו שגור בפיהם של ברלינאים. דרך אגב, לא היינו יושבים ממש מתחת לעץ הלילך, אלא בעצם על ערימת גללים וזבל לדישון, שהקיפה אותו בריאה ושלמה, ובוודאי סיפקה לו את כוחו המיוחד ואת תשוקת הפריחה שלו.

שתי המשפחות היהודיות שבבית הקדמי היו גם נציגות הבורגנות; הייתה לנו דירה רחבת ידיים ובה חדר או שניים לחצי תריסר הילדים שעוד היה נהוג להביא לעולם, היה לנו חדר רחצה, ומי שהסתפק ב״עוזרת בית״ במקום במשרתת אמיתית ובטבחית, סימן שעוד לא הגיע למדרגה הזאת. מקובל היה להניח שהיהודי יהיה במדרגה השנייה בגובהה; הוא פשוט נדרש להיות בעל ממון. משגדל אחד מבניו של הרַכָּב, הוא היה הולך אחרי בית הספר לבעל חנות יהודי, או כפי שכינו זאת, לא בלי חיבה: ״ליהודי שלו״, כדי לחלק חבילות או להרוויח שכר ראשון בדרך אחרת כלשהי לפני שעבר קונפירמציה(3) ויכול היה להתחיל הכשרה של ממש. כשהיינו מטפסים ועוברים את החומה של החצר האחורית, היינו מגיעים לבניין שכן, דל ומוזנח מאוד, שגרו בו רק פרולטרים, גם יהודים; אנחנו, הנערים הברלינאים, הבחנו עד מהרה שגרו בו אנשים עלובים,(4) במיוחד נשים. לגמרי בלי הכנה גיליתי אז שיש גם יהודים עניים, בלי חדר רחצה, בלי טבחית ומשרתת, אבל ראיתי בהם – עם הסדנאות הביתיות שלהם בסגנון אוריינטלי, סדנאות לייצור סיגריות או לתיקון שטיחים – שבט זר, בני מעמד המנודים, ולא האמנתי שהם יכולים להיות קשורים אלינו באיזו קִרבה. במראם ובהתנהגותם היה משהו מן האקזוטי, או לפחות משהו עם ניחוח מרחקים. גם התקשורת בינינו – שלפעמים ביקשנו אותה לא רק בגלל הסיגריות, אלא גם בגלל כמה בנות נאות שעיניהן הכהות והגדולות הביטו בנו תוהות או נוגות – גם היא לא תמיד עלתה יפה. אנחנו דיברנו ברלינאית, ואילו הם דיברו ז׳רגון מזרחי שנשמע לאוזנינו נוקשה, ועם זאת היה חדור מעין ניגון או פיוט.

עצם היותנו יהודים, עצם היותנו נבדלים במובן כלשהו גם מבעל הבית שאין שני לו וגם מידידינו, בניו של הרַכָּב או של החייט, עניין זה התחוור לי רק באמצעות החגים שלנו, שחלו בזה אחר זה בימים היפים, הקיציים עדיין, של ראשית הסתיו, שכן בגן החובה לא התקיימו שיעורי דת לאף אחת מן האמונות. הוריי ציינו את ראש השנה ואת יום כיפור, אם כי בלי לצום, כי בדומה לכל קרובינו, גם הם לא ניהלו יותר משק בית דתי; הם הלכו לבית הכנסת עם הסידורים שלהם, שעל כריכתם התנוססו אותיות משונות מצופות ציפוי זהב ישן; לא עלה בדעתם לקחת אותנו איתם או לחגוג לנו בר-מצווה ולהכניס אותנו בשערי הקהילה הנושנה. בסתר ליבם הם חשבו: בנו עוד מקנן הצורך להיות חלק מזה, ואילו אתם חיים בזמנים מתקדמים ויכולים לבחור כאוות נפשכם. – מעבר לשמחה על שאיננו צריכים ללכת לבית הספר, השתתפותנו בשני החגים הגדולים הסתכמה בכך שהוגשו לנו מטעמים נפלאים ושהיינו רשאים לאכול בחופשיות בלתי רגילה מהר הפירות המובחרים. עצם זה שבאמצע לוח השנה האזרחי התחילה שנה אחרת, כביכול עם מספר שירות אחר, עניין זה לא היה מובן לנו כלל, לא כל שכן על מה היינו אמורים לכפר, שהרי ניהלנו חיי משפחה נקיים ושלווים למדי, מאוזנים היטב בין משמעת לחופש. מצב המלחמה הרגיל שניהלנו, חמשת הילדים, כולל הדחיפוֹת, סטירות הלחי וההעלבות ההכרחיות, לא נראה לנו עניין לענות בו; אם חטאנו פה ושם, הרי כבר ספגנו על כך גערות וכיפרנו על זה בעונשים קלים. ובכן, בשביל משפחתנו היו שלושה ימי חג בשנה שהבדילו אותנו מסביבתנו, ואז שוב נוצר שוויון בחג המולד, ואחרי הכנת רשימת משאלות וציפייה מייחלת, חולקו לנו מתנותיו הרבות. הוריי כנראה לא חגגו אותו במולדתם שבפרוסיה המזרחית או בפומרניה, אבל אצלנו התרחש הדבר מאליו, על מנת שהילדים לא יצטרכו להביט בעיניים כלות בכל האחרים מקבלים מתנות – הטבחית, המשרתת, לימים גם ״האומנת״ של אחיותיי, אחר כך הכובסת ובראש וראשונה המשרת הזקן הנאמן, שאף על פי שהיה חסר ביטחון לגמרי בענייני קרוא וכתוב, השתתף בחינוכנו ועשה זאת לא רע בכלל. שמץ של ריסון עוד ראיתי בכך שליד שולחן המתנות הגדול שלנו לא היה – עד שאנחנו הילדים לקחנו את העניינים לידיים – עץ חג מולד. במקומו היה תלוי על מנורת הגז נזר ענפי אשוח ועליו שפע נרות, ובכך הרגישו אולי הוריי שהם חוזרים למסורת חג החנוכה.

חגים יהודיים

(מתוך המשך מס׳ 3 שפורסם ב-5.10.1934)

יום אחד התוודענו לבנו בן השלוש-עשרה של בעל הבית השכן, שלא היה אפשר להשוותו כלל לזה שלנו, והוא לקח אותנו, הילדים, ואת בניו של הרַכָּב אל החצר של בית אביו; בדיוק נבנתה בה בקתת עץ, בחוץ מקושטת סביב-סביב בענפי אשוח, ובפנים בשיחים שהיו זרים לנו ודרומיים למראה. לכשנשלמה בנייתה סוף-סוף, הוזמנו להתארח בה וקיבלנו מטעמים בשפע ואפילו – מה שהיה נחמד בעינינו עוד יותר – יין מתוק; נעשינו אורחים קבועים בסוכה,(5) ובחפץ לב הבטחנו לשוב גם בשנה הבאה. שאלתי את אבי מה פירוש המנהג הנעים-אמנם אך כפי הנראה גם מלאכותי-משהו, והוא כינה אותו ״צוקעס״(6) או חג הסוכות,(7) אבל את מובנו לא הצליח לפרש לי. שהרי בבית, בפרוסיה המזרחית, הם כבר לא חגגו אותו יותר. המשפט הזה: ״כבר לא חגגנו אותו יותר״, אף על פי שהוריי בהחלט רצו להיות יהודים, היה על כל פנים אופייני לתקופה שבה גדלתי; היה עליי להבין את המשפט הזה כאישור לקִדמה, אבל כזו שלא הותירה אחריה, כמדומה, שום אובדן רגשי. כעבור חצי שנה, עם בוא פסח,(8) שוב עלתה קרנו של בן השכן – שבינתיים הסכמנו, לא בלי בחינה נוקבת, לקבלו אל חבורתנו המחוספסת-משהו – ובד-בבד ירדה קרננו שלנו. אנחנו, החברים מהבית הקדמי והאחורי, נהגנו לחלוק בכל מה שלמישהו מאתנו היה ולאחרים לא; נהנינו מן התענוגות שזימנה לנו האורווה, הורשנו לפחות לשבת על עגלת משא, ופעם אחת גם לרכוב על הסוסים ולהובילם אל השוקת, ולשם כך תרמנו משהו ממשק הבית האמיד שלנו, עם ובלי ידיעת ההורים. כשחולקו לנו ממתקים, מיד היינו מפרישים חלק מהם, דבר שנדרש בשבילו גם אופי; היינו מורידים את השלל בחבל ארוך מחלון חדר הילדים שלנו, אך לפני שהאחרים יכלו ליהנות ממנו היינו מטלטלים קצת את החבל והיה עליהם לנסות ללכוד את מבוקשם. פעם אחת, בסוף שבוע אחד בסביבות חג הפסחא, נראה כי שאריות העוגה לא סיפקו לגמרי את הציפיות, ומן החצר נשמעו קריאות הולכות ומתגברות למצות! – ״אין לנו מצות!״ – ״מה, אתם יהודים,״ עלתה מן החצר קריאה במבטא ברלינאי כבד, ״ואין לכם מצות?! אז אנחנו הולכים ליאקוב מהבית השכן!״ – באיחור מה אני מוכרח להכיר בצדקתן של הביקורת והדרישה האלה.

(1) wendisch – וֶנדים הוא מונח גרמאני עתיק לסלאבים, במיוחד כאלה שגרו בסמוך לנהר אודר וממזרח לו, כלומר מערב-סלאבים. המונח אינו מציין קבוצה אתנית הומוגנית אלא מגוון של עמים ושבטים סלאביים.

(2) תחנת הרכבת המרכזית של מזרח-ברלין, שנקראת כיום ״תחנת הרכבת מזרח״ (Ostbahnhof), נקראה בשנים 1881 עד 1950 ״תחנת הרכבת שלזיה״.

(3) טקס הקונפירמציה, או האישוש, הוא טקס ההתבגרות בעולם הנוצרי, והוא מקביל פחות או יותר לטקס הבר-מצווה והבת-מצווה בעולם היהודי.

(4) על פי כותרת הרומן הראשון של דוסטוייבסקי.

(5) במקור בעברית באותיות לועזיות, Sukkah.

(6) Zuckes, סוכות בהברה אשכנזית.

(7) כאן בגרמנית: Laubhüttenfest.

(8) במקור בעברית באותיות לועזיות, Peßach.