רוזה לוקסמבורג / מכתבים מבית הסוהר

היום לפני מאה שנה נרצחה רוזה לוקסמבורג.
היא נעצרה ביוני 1916 יחד עם קרל ליבקנכט, שותפהּ לפעילות המהפכנית, בגין פעילותם האנטי מלחמתית. בכלא התכתבה בין היתר עם סוניה ליבקנכט, אשתו של קרל, ואלה המכתבים שמהם תרגמתי כאן.
בנובמבר 1918 שוחררה רוזה לוקסמבורג במסגרת חנינה כללית שהוענקה לרגל הקמת רפובליקת ויימאר. לוקסמבורג שבה מיד לפעילות מהפכנית והשתתפה בניסיונות ההפיכה של ״ברית ספרטקוס״ עד שנתפסה ב-15 בינואר עם קרל ליבקנכט בידי אנשי המיליציה הימנית ״פְרַייקוֹר״ (Freikorps). השניים נחקרו ועונו ונרצו עוד באותו הערב. גופתה של רוזה לוקסמבורג הושלכה לתעלת המגן, ה-Landwehrkanal, לא רחוק מגשר ליכטנשטיין בפארק טירגארטן.
לוקסמבורג ידועה בעיקר כמהפכנית מרקסיסיטית חסרת פשרות. בקטעי המכתבים שתרגמתי כאן הבלטתי דווקא את רוזה לוקסמבורג יפת הנפש, הממקדת בטבע את מבטה החומל ושואבת ממנו כוח חיים.
למכתבים יש תרגום יפהפה של לאה גולדברג משנות הארבעים. מובן מאליו שאיני בא לחתור תחת התרגום שלה, רציתי פשוט להנגיש ברשת קטעים מהמכתבים בלשוני שלי לכל דכפין.

rosa-luxemburg

וְרוֹנקֶה, 2 במאי 1917

… את בוודאי זוכרת איך באפריל אשתקד טילפנתי בוקר אחד בשעה עשר לשניכם שתבואו בדחיפות אל הגן הבוטני כדי להאזין יחד איתי לזמיר, שהשמיע קונצרט שלם. ישבנו בדממה על גבי אבנים, חבויים בסבך השיחים, ולפנינו הפלג המפכה הקטן; אבל אחרי הזמיר הגיעה לאוזננו פתאום קריאת התאוננות חדגונית שנשמעה בערך כך: ״גליגליגליגליגליק!״ אמרתי שזה נשמע כמו עוף ביצה או עוף מים כלשהו, וקרל הסכים לדעתי, אבל בשום אופן לא הצלחנו לגלות איזו ציפור זו הייתה. והנה שערי בנפשך, את אותה קריאת התאוננות שמעתי פתאום כאן, בקרבתי, בבוקר השכם לפני כמה ימים, ולבי הלם מקוצר רוח לדעת סוף סוף מי היא אותה ציפור. לא שקטתי ולא נחתי עד שגיליתי היום: אין זה עוף מים, אלא הסַבְרֹאש, מין נַקָר אפור. הוא גדול רק במעט מן הדרור, ושמו ניתן לו מפני שבשעת סכנה הוא מנסה להבהיל את אויביו בניענועים וסיבובי ראש מגוחכים. הוא ניזון מנמלים בלבד, שהוא מלקט בלשונו הדביקה, כמו דב נמלים. הספרדים מכנים אותו בשל כך Hormiguero, כלומר ציפור נמלים. אגב, מֶריקֶה כתב שיר היתולי נחמד מאוד על הציפור הזאת, והוגו וולף גם חיבר לו מנגינה. אני מרגישה כאילו קיבלתי מתנה כשנודע לי מי היא הציפור הזאת בעלת הקול המתאונן. אולי כדאי שתכתבי את זה גם לקרל, זה ישמח אותו.

מה אני קוראת? בעיקר מדעי הטבע: גיאוגרפיה של צמחים וגיאוגרפיה של בעלי חיים. בדיוק אתמול קראתי על הסיבה להיעלמותן של ציפורי השיר בגרמניה: הרי זו תרבות היערות הרציונלית ההולכת ומתפשטת, תרבות הגנים והחקלאות, ההורסות להן צעד אחר צעד את אפשרויות הקינון והמזון הטבעיות: עצים חלולים, אדמות בור, סבך פרא, עלווה קמלה על אדמת הגן. צר כל כך היה לי כשקראתי את זה. לא על שירתן שתאבד לבני האדם, אלא על שקיעתם השקטה והמתמדת של היצורים הקטנים חסרי הישע האלה צר היה לי עד דמעות. זה הזכיר לי ספר רוסי של פרופ׳ זיבֶּר על שקיעתם של אדומי העור בצפון-אמריקה, שקראתי עוד בציריך: ממש כך האדם התרבותי מנשל אותם מאדמתם צעד אחרי צעד ומפקיר אותם לשקיעה שקטה ואכזרית.

אבל אני כמובן חולה שכל דבר מזעזע אותי עכשיו עד עמקי נשמתי. או אולי, את יודעת? לפעמים אני מרגישה שאיני אדם של ממש, אלא איזו ציפור או חיה אחרת בדמות אדם; בנפשי פנימה, כשאני נמצאת בחלקת גן כזאת, כמו כאן, או בשדה בין דבורים ועשב, אני מרגישה בבית הרבה יותר מאשר – – – בכינוס המפלגה. לך אני יכולה לומר זאת: את לא תחשדי בי מיד בבגידה בסוציאליזם. את יודעת, אני בכל זאת מקווה למות על משמרתי: בקרב רחוב או בבית הסוהר. אבל האני הפנימי שלי שייך לירגזים יותר משהוא שייך ל״קמראדים״. ולא מפני שאני מוצאת – כמו רבים מהפוליטיקאים שעברו פשיטת רגל פנימית – מעין מקלט בחיק הטבע, מעין מרגוע. להפך, גם בטבע אני מוצאת על כל צעד ושעל אכזריות רבה כל כך, והדבר מסב לי סבל רב. שערי בנפשך, למשל, שהחווייה הקטנה הזאת לא יוצאת לי מהראש: באביב שעבר חזרתי יום אחד הביתה מטיול בשדות; הלכתי ברחוב השקט והריק שלי ולפתע שמתי לב לכתם קטן כהה על הארץ. רכנתי וראיתי טרגדיה אילמת: חיפושית זבל גדולה שכבה על גבה והתגוננה בחוסר אונים ברגליה, בעוד נחיל רב של נמלים זעירות רוחש עליה – – – ואוכל אותה בחיים! התחלחלתי. הוצאתי ממחטה והתחלתי לגרש את חיות הטרף הברוטליות. אבל הן היו חצופות ועקשניות כל כך, ונאלצתי להיאבק עמן שעה ארוכה, ולאחר ששיחררתי לבסוף את המעוּנה האומללה והנחתי אותה הרחק בעשב, כבר היו שתיים מרגליה אכולות… הלכתי משם בהרגשה המיוסרת, שיתכן שעשיתי עימה חסד מפוקפק מאוד.

דמדומי הערב כבר מתארכים מאוד עכשיו. כמה אני אוהבת בדרך כלל את השעה הזאת! בזידְאֶנדֶה [Südende, שכונה בדרום-מערב ברלין] היו לי שַחרוּרים רבים, כאן איני רואה ואיני שומעת אף אחד מהם. כל החורף האכלתי זוג אחד, ועכשיו הוא נעלם. בזידְאֶנדֶה נהגתי לשוטט ברחובות בשעת ערביים זאת; כמה יפה המחזה, כשבאורו הסגול האחרון של היום מבצבצות לפתע הלהבות הוורודות של פנסי הגז ונראות עדיין כה זרות בדמדומי היום, כנכלמות כמעט. על פני הרחוב נחפזת אז בקדחתנות דמותה המטושטשת של איזו שוערת או משרתת הממהרת אל האופה או אל החנווני לקנות משהו ברגע האחרון. ילדי הסנדלר, שאני מיודדת איתם, נהגו לשחק עוד ברחוב המחשיך, עד שהיו נקראים הביתה מהפינה בקול אנרגטי. בשעה הזאת היה מופיע תמיד איזה שַחרוּר שלא מצא מנוחה ומתחיל לצווח כמו ילד לא מחונך או מלהג פתאום מתוך שינה ומתעופף ברעש מעץ לעץ. ואני הייתי עומדת לי באמצע הרחוב, מונה את הכוכבים הראשונים, ולא רוצה כלל לחזור הביתה מאוויר הדמדומים הנעים, שהיום והלילה מתרפקים בו זה על זה ברוך שכזה.

סוניושה, בקרוב אכתוב לך שוב. היי שלווה ושמחה, הכל יהיה טוב, גם לגבי קרל. להתראות עד המכתב הבא.

אני מחבקת אותך.

שלך

רוזה

וְרוֹנקֶה, 19 במאי 1917

… כמה יפה כאן עכשיו! הכול עוטה ירוק ומלבלב. עצי הערמון עטורים עלווה רעננה, נהדרת, דומדמניות הנוי הנצו כוכבים צהובים, גם דובדבן הנוי ועלוותו האדמדמה כבר מלבלב, ועוד מעט ילבלב גם האֶשחָר. היום ביקרה אותי לואיזֶה קָאוּטְסְקי, ולעת פרידה נתנה לי צרור שלם של זִכְרִיוֹת ושל סיגליות, ובמו ידיי שתלתי אותן! שתי ערוגות עגולות וקו ישר ביניהן, לסירוגין זכריות וסיגליות – הן עומדות איתנות כל כך; כמעט איני מאמינה למראה עיניי, כי בפעם הראשונה בחיי שתלתי פרחים, והנה הכול הצליח תיכף ומיד. בדיוק לחג השבועות יהיו לי פרחים כה רבים מול חלוני!

יש כאן עכשיו שפע של ציפורים חדשות, בכל יום אני רואה אחת שלא הכרתי. אח, את עוד זוכרת? אז בגן הבוטני עם קרל, בבוקר, כששמענו את הזמיר, ראינו גם עץ גדול שכולו עוד עמד בשלכת אבל היה מכוסה ניצנים קטנים וצחורים לאינספור; שברנו אז את הראש, איזה עץ זה, כי היה ברור שאין זה עץ פרי, וגם הניצנים היו משונים קצת. עכשיו אני יודעת! זוהי צפצפת הכסף, והניצנים אינם ניצנים כלל, אלא עלעלים רכים. העלה הבוגר של צפצפת הכסף לבן רק מלמטה, ומלמעלה הוא ירוק כהה, ואילו העלים הרכים עוד עוטים משני צדיהם פלומה לבנה ומבהיקים בשמש כניצנים צחורים. צפצפה גדולה כזאת עומדת כאן בגינתי, ואותה בחרו להן ציפורי השיר למושב. […]

[…]

עכשיו, בכותבי את הדברים האלה, נכנסה לחדר דבורה גדולה ומילאה אותו בזמזום עמוק. כמה יפה הוא, איזו חדוות חיים עמוקה טמונה בצליל הרווי הזה, הרוטט מלוא שקדנות, חום קיץ וניחוח פרחים

סוניצ׳קה, היי שמחה וכתבי בקרוב-בקרוב, אני מתגעגעת.

שלך
רוזה

וְרוֹנקֶה, 23 במאי 1917

… מכתבך האחרון מ-14 בחודש כבר היה כאן כששלחתי את שלי. אני שמחה מאוד להיות איתך שוב באביב ושולחת לך היום ברכת חג שבועות חמה! ״חג השבועות החביב הנה בא״, כך נפתח ״ריינקה שועל״ מאת גֶתֶה. אני מקווה שהחג יעבור עלייך במידת מה של שמחה. בשנה שעברה הרי טיילנו בשבועות טיול יפה עם מתילדה לליכְטֶנראדֶה [Lichtenrade, שכונה בדרום ברלין], ושם קטפתי את השיבולים לקרל ואת ענף התרזה הנהדר עם התפרחת. בערב עוד טיילנו כ״שלוש המטרוניתות מרָוֶנָה״ בשדות זידְאֶנדֶה ובידינו ורדים… גם כאן כבר פורח הלילך, היום נפתחו הניצנים; כל כך חם עד שנאלצתי ללבוש היום את שמלת המוּסְלין הקלה שלי. אבל למרות השמש והחום נדמו ציפוריי בזו אחר זו. כולן כנראה עסוקות מאוד בדגירה; הנקבות יושבות בקן, ומקורם של הזכרים מלא בעבודה, ללקט מזון לעצמם ולרעיותיהם. הן בוודאי גם מקננות כעת בשדות מרוחקים יותר או בעצים גבוהים יותר; בגינתי, על כל פנים, שורר עכשיו שקט, רק הזמיר פוצח מעת לעת בשיר קצרצר, או הירקון מנתר והולם בפסיעותיו, או מאוחר בערב הפרוש משמיע קולו פעם אחת, אבל את הירגזים שלי לא רואים יותר. רק דרישת שלום קצרה ממרחקים קיבלתי אתמול מן הירגזי הכחול, והדבר היכה אותי בהלם. כי הירגזי הכחול, בניגוד לירגזי המצוי, אינו שוהה כאן שהות קבע, אלא שב אלינו מנדודיו רק בשלהי מרץ. בהתחלה היה שוהה תמיד בקרבת חלוני, בא אל החלון עם שאר הציפורים ושר בשקידה את ה״צי צי בֶּה״ המצחיק שלו, אבל מושך כל כך את הצליל, עד שזה נשמע ממש כמו התגרות של תינוק שובב. בעל כורחי צחקתי בכל פעם והשבתי לו באותו קול עצמו. אחר כך נעלם בראשית מאי עם שאר הציפורים כדי לדגור איפשהו. במשך שבועות לא ראיתי ולא שמעתי אותו. אתמול פתאום אני שומעת מעבר לחומה המפרידה את החצר שלנו משטחו של בית סוהר אחר, את ברכת השלום המוכרת, אבל משהו בה היה שונה לגמרי: היא הושמעה בקיצור נמרץ ובחופזה שלוש פעמים בזו אחר זו ״ציצי בֶּה – ציצי בֶּה – ציצי בֶּה״, ואחר כך דממה. לבי נצבט בקרבי, תלי תילים של משמעות היו טמונים בקריאה הרחוקה, הנחפזת, קיצור תולדותיה של ציפור. זה היה זיכרון של הירגזי הכחול מתקופת החיזור היפה של ראשית האביב, כשהיה מזמר ומפתה כל היום; ואילו עתה עליו להתעופף כל היום וללקט יתושים לעצמו ולמשפחתו, ולכן רק מזכרת קטנה: ״אין לי זמן – אַיי, כן, זה היה יפה – עוד מעט יחלוף האביב – ציצי בֶּה – ציצי בֶּה – ציצי בֶּה –! – – –״. האמיני לי, סוניושה, שקריאת ציפור קטנה כזאת, השופעת הבעה רבה כל כך, יכולה להרעיד את נימי נפשי. אמי, אשר התנ״ך נחשב בעיניה, לצד שילר, למקור החוכמה העליונה, האמינה באמונה שלמה ועיקשת, ששלמה המלך הבין את שפת הציפורים. אז עוד גיחכתי על תמימותה של אמי ממרום ארבע-עשרה שנותיי וידיעותיי במדעי הטבע המודרניים. וכעת אני עצמי כמוני כשלמה המלך: גם אני מבינה את שפת הציפורים והחיות. מובן שאין הן מדברות במילות בני אדם, אבל אני מבינה את נימי הרגשות הטמונים בצליליהן השונים. רק לאוזנם הערלה של האדישים נשמעת שירת הציפורים תמיד אותו הדבר. מי שאוהב חיות ומבין אותן, מוצא בה רב גוניות גדולה של מבע, שפה שלמה. כך היא גם הדממה הכללית עכשיו, אחרי השאון של ראשית האביב, ואני יודעת שאם עוד אהיה פה בסתיו – וככל הנראה כך יהיה – ישובו כל ידידיי לבקש מזון על חלוני; כבר עכשיו אני שמחה לקראת בואו של אותו ירגזי שהתיידדתי איתו במיוחד.

[…]
[…]

סוניצ׳קה, היי שמחה ושלווה, הכל עוד יבוא על מקומו בשלום, האמיני לי. ברכות לבביות לקרל, אני מחבקת אותך הרבה.

שלך
רוזה

וְרוֹנקֶה, סוף מאי 1917

סוניושה, האם את יודעת היכן אני, היכן אני כותבת לך את המכתב הזה? בגן! הוצאתי החוצה שולחן קטן, ועכשיו אני יושבת חבויה בין שיחים מוריקים. מימיני דומדמנית נוי צהובה, המעלה ניחוח של תבלין ציפורן, משמאלי שיח הליגוּסטרוּם, מעליי אֶדֶר וערמון צעיר וצנום מושיטים זה לזה את כפותיהם הרחבות, הירוקות, ולפניי מרשרשת לאט בעליה הלבנים צפצפת הכסף הגדולה, הרצינית, הענוגה. על הנייר שעליו אני כותבת מרקדים בקלילות צללי העלים בין טבעות שמש בהירות, ומן העלווה הרטובה מגשם נושרת מדי פעם טיפה על פניי ועל ידיי. בכנסיית בית הסוהר מתפללים; נגינת עוגב עמומה בוקעת משם ונבלעת ברשרוש העצים ובמקהלת הציפורים הצלולה, שכולן עולצות היום; ממרחקים קוראת הקוקייה. כמה יפה הדבר, כמה מאושרת אני, כבר כמעט מרגישים באווירה של יום יוחנן – בשלות הקיץ הגדושה ושיכרון החיים; […] – לו ידעת מה עבר עליי אתמול!! אני מוכרחה לספר לך. בבוקר מצאתי על חלון חדר הרחצה פרפר גדול מזן ״עין הטווס״. כנראה היה שם כבר כמה ימים ונפל עייף עד מוות אחרי שחבט בשמשה הקשה; רק אותות חיים רפים עוד סימן בכנפיו. כשהבחנתי בו, חזרתי והתלבשתי, כולי רועדת מקוצר רוח, טיפסתי על החלון ואספתי אותו בזהירות בכפות ידיי – הוא לא התגונן יותר, וחשבתי שבוודאי כבר מת. הנחתי אותו על אדן החלון כדי שתשוב אליו רוחו, והנה זעה בו שלהבת חיים רפה, אבל אחר כך נותר שם בלי נוע; הנחתי לפני מחושיו כמה פרחים פתוחים, שיהיה לו מה לאכול; מול החלון שרה בדיוק שיחנית בקולה הצלול והנמרץ, והכול התמלא הדהוד; בלי משים אמרתי בקול: הקשב כמה עליזה שירתה של הציפור הקטנה, היא בוודאי משיבה לך מעט רוח חיים! לא יכולתי שלא לצחוק לשמע הנאום הזה אל הפרפר המת למחצה, וחשבתי לעצמי: לשווא דיברת! אבל לא – כעבור חצי שעה התאוששה החיה הקטנה, זעה מעט הנה והנה, ולבסוף פרחה ועפה לה לאטה! מה רבה הייתה שמחתי על ההצלה הזאת! זאת הייתה חווייה של ממש.

אחר הצהריים הלכתי כמובן שוב לגן, שבו אני נמצאת משמונה בבוקר עד שתים-עשרה (אז קוראים לי לארוחה), ושוב משלוש עד שש. חיכיתי לשמש, הייתה לי תחושה שהיא מוכרחה להופיע ויהי מה. אבל היא לא הופיעה, ונעצבתי. התהלכתי בגן וראיתי משהו מוזר ברוח הקלה: מצפצפת הכסף ניתקו התפרחות הקמלות, ופלומת זרעיהן התעופפה סביב, מילאה את חלל האוויר כפתותי שלג, כיסתה את האדמה ואת החצר כולה; זה היה חיזיון רפאים של ממש: פלומת הכסף המרחפת באוויר! צפצפת הכסף פורחת מאוחר מכל שאר העצים בעלי התפרחת, ובזכות פיזור הזרעים השופע הזה, היא מתפשטת על פני מרחקים רבים, נצריה הקטנים נובטים כעשבים שוטים בכל סדק שבחומה ובין האבנים.

אחר כך, בשש כמו תמיד, כלאו אותי שוב בתאי. ישבתי עצובה ליד החלון ומועקה כבדה בראשי, כי הייתה לחות מחניקה; הבטתי למעלה, ושם, בין עננים צמריים לבנים, על רקע של תכלת כעין הפסטל, ברום השמיים, חגו סנוניות בחדווה, ונדמה היה שהן חותכות את האוויר בכנפיהן החדות כמו במספריים. אבל עד מהרה הקדירו השמיים, דממה השתררה, ובאה סערה עם מטח גשם עז, ושתי מהלומות רעם החרידו הכול. מתוך כך עלתה לעיניי תמונה שלא אשכח לעולם. הסערה חלפה עד מהרה, השמיים התעבו והתכסו אפור חדגוני, דמדומי רפאים מעורפלים וחיוורים ירדו לפתע על פני האדמה כמו צעיפים אפורים וכבדים; הגשם טפטף על העלים טפטוף חרישי וקצוב, השתקפויות הברקים שלחו להבות ארגמן על פני עופרת הרקיע, ונהימת רעם רחוקה עלתה שוב ושוב כאדוות רפות אחרונות מנחשול שנשבר. ובתוך כל אווירת הרפאים הזאת פצח לפתע הזמיר בשיר על האֶדֶר שמול חלוני!! באמצע הגשם, הברקים והרעמים הוא הריע כפעמון צלול, שר כשיכור, כאחוז טירוף, ביקש לגבור בקולו על הרעם, להאיר את הדמדומים – מעולם לא שמעתי הוד שכזה. על רקע שמי העופרת והארגמן חליפות נשמעה שירתו כהבלחי כסף מאיר. זה היה מסתורי כל כך, יפה לאין שיעור, ואני חזרתי בלי משים על החרוז האחרון משירו של גתה: ״הה, לו היית כאן!״…

תמיד שלך
רוזה

וְרוֹנקֶה, 1 ביוני 1917

… את האורכידאות בכלל אני מכירה היטב; בחממה הנפלאה בפרנקפורט על הנהר מיין הייתה חלקה שלמה מלאה בהן; חקרתי אותן אז בשקידה ימים רבים, אחרי המשפט שלי שבו נדונתי לשנת מאסר. בחן הקל שלהן ובצורותיהן הפנטסטיות, הלא טבעיות, יש לדעתי משהו מעודן יתר על המידה, דקדנטי. הן נראות לי כמו מרקיזות עדינות ומפודרות מתקופת הרוקוקו. אני מתפעלת מהן באיזו התנגדות פנימית ואי-נחת, כמו שכל דבר דקדנטי ונלוז מעורר סלידה בנפשי. שמחה רבה יותר מביא לי, לדוגמה, שן הארי הפשוט, הספוג שמש רבה כל כך; ממש כמוני הוא נפתח בהודיה כלפי קרני השמש, אך עם בוא הצל הזעיר שבזעירים הוא נסגר בביישנות.

אילו ערבים ואילו לילות יש כאן עכשיו! אמש נח על הכל קסם בל יתואר. שעה ארוכה אחרי שקיעת החמה נצבעו השמיים בגוון של לֶשֶם מזהיר ועליו פסים של צבע לא ברור, ממש כמו לוח צבעים גדול שעליו ניגב הצייר את מכחוליו בתנועות רחבות בתום עמל יומו. באוויר הייתה איזו לחות מחניקה המבשרת על סערה, מתיחות קלה המעיקה על הלב; השיחים עמדו בלי ניע, הזמיר לא השמיע קול, אך השיחנית שאינה יודעת מנוח עוד ניתרה בין הענפים וקראה קריאות חדות. דומה היה שהכל שרוי בציפייה למשהו. עמדתי ליד החלון וציפיתי גם אני – אלוהים יודע לְמה. אחרי ״הכליאה״ בשש הרי אין לי יותר למה לחכות בין שמיים וארץ…

וְרוֹנקֶה, 20 ביולי 1917

[…]

ודאי כבר ידוע לך שמעבירים אותי לבְּרֶסלָאוּ. הבוקר ניפרדתי כאן מגינתי. מזג האוויר אפור, סוער וגשום, בשמים שטים עננים מרופטים, ולמרות זאת יצאתי הבוקר לטיול הבוקר הרגיל שלי ונהניתי ממנו בכל מאודי. נפרדתי מהשביל המרוצף הצר שלאורך החומה, שעליו התהלכתי כמעט תשעה חודשים ואני כבר מכירה בו היטב כל אבן וכל עשב המבצבץ בין האבנים. מבין האבנים מעניינות אותי הצבעוניות: אדמדמות, כחלחלות, ירוקות, אפורות. כי בימי החורף הממושך, כשהתארכה הציפייה לקצת ירוק חי, ביקשו עיניי הרעבות-לצבע קצת גיוון וריגוש באבנים. ועכשיו, בקיץ, כה רבים הם הדברים המענינים והמיוחדים במינם שאפשר לראות בין האבנים! חיות כאן דבורים וצרעות בשפע. הן קודחות בין האבנים חורים עגולים בגודל אגוז ומחילות ארוכות מתחתיהם, מוציאות בתוך כך גרגירי אדמה אל פני הקרקע ועורמות אותם בערמות קטנות ונאות. במחילות הן מטילות את ביציהן ומייצרות דונג ודבש בר; בלי הרף הן זוחלות פנימה ועפות החוצה, ובשעת טיוליי נאלצתי להיזהר מאוד לבל אמלא בחול את המשכנות התת-קרקעיים. ובמקומות רבים הנמלים חוצות את הדרך בשביליהן הקבועים ומתרוצצות עליהם בלי הפסק הלוך ושוב בקו ישר להפליא, כאילו טבוע בגופן אותו כלל מתמטי, שהקו הישר הוא הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות (דבר שאינו ידוע כלל לעמים פרימיטיביים, למשל). נוסף על כך, עשבים שוטים מכסים את פני החומה; אחדים כבר קמלו והם מתעופפים ברוח, השאר מוסיפים להוציא ניצנים בלי הרף. נוסף על כך יש דור שלם של עצים רכים שבצבצו ועלו באביב הזה לנגד עיניי מתוך האדמה באמצע השביל או בסמוך לחומה; שיטה קטנה אחת נבטה השנה, כנראה מתרמיל שנשר מהעץ הוותיק. כמה צפצפות כסף קטנות – גם הן באו לעולם רק במאי השנה – כבר מעוטרות שפע של עלים לבנים-ירוקים, המתנועעים קלות בשעת סערה, ממש כמו בעצים הוותיקים. כמה פעמים עברתי על פניהן בפוסעי כאן, מה רבים הדברים שהרהרתי בהם בעוברי שם, שחוויתי בלבי פנימה! בימי החורף העז, אחרי שירד שלג, סללתי לי לא פעם במו רגליי שביל צר, והירגזי הקטן החביב עליי ליווה אותי בהולכי בו; הירגזי הזה, שקיוויתי לשוב ולראות בסתיו ושלעולם לא ימצא אותי יותר כשיבוא לחפש מזון במקום הקבוע על אדן החלון. במרץ, כשבעצם הכפור העז באו פתאום כמה ימי הפשרה, הפך השביל שלי לנחל קטן. עודני זוכרת את הגלים הקטנים שהסתלסלו על פני המים ברוח הנעימה, ואת לבני החומה שהשתקפו בהם בחיוּת בוהקת. ואז בא סוף סוף מאי ועמו הסיגלית הראשונה בסמוך לחומה, זו ששלחתי לך.

[…]

אמש, בערך בשעה תשע, ראיתי עוד מחזה נהדר. ביושבי על הדרגש הבחנתי בהשתקפות על גבי זגוגית החלון, הבהוב ורוד שהפתיע אותי כי השמיים היו אפורים לגמרי. רצתי אל החלון ועמדתי כמרותקת. על פני אפרוריות השמיים החד-גונית הזדקר במזרח ענן גדול בצבע ורוד נשגב ויפה להפליא, יחיד ונבדל מכל סביבותיו, ודמה לחיוך, לברכת שלום ממרחקים לא נודעים. נשמתי לרווחה ובלי משים פשטתי את זרועותיי כלפי המראה הקסום. אם יש צבעים כאלה, צורות כאלו, הרי החיים יפים וכדאי לחיותם, לא כן? הצמדתי את מבטיי אל המראה המזהיר ושתיתי בצמא כל קרן ורודה שבאה ממנו, עד שלפתע לא יכולתי שלא לצחוק על עצמי. ריבונו של עולם, הרי השמיים והעננים וכל יופי החיים לא ישארו בוְרוֹנקֶה, ואינני צריכה להיפרד מהם; לא, הם הולכים איתי ויהיו איתי בכל אשר אהיה וכל זמן שאחיה.

בקרוב אכתוב לך מבְּרֶסלָאוּ, בקרי אותי שם ברגע שתוכלי. מסרי לקרל ברכות לבביות.

אני מחבקת אותך הרבה. להתראות בבית הסוהר התשיעי שלי.

בנאמנות
רוזה

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “רוזה לוקסמבורג / מכתבים מבית הסוהר

  1. תודה גדי, גם האנארכיסט היהודי, גוסטב לנדאואר, נפל קורבן בידי לאומני ה"פרייקור", ואם אני עוד זוכר נכון, רודולף הס, לימים מפקד מחנה אושוויץ-בירקנאו, התחיל את הקריירה שלו באחד הגדודים הללו ברצח קומוניסטים ואנארכיסטים. גם רודולף הס השני, הבכיר יותר (מזכירו של היטלר), התחיל לצבור כוח עוד ב"פרייקור".
    מהקטע שתרגמת אקח איתי בעיקר את השורות הבאות: "לפעמים אני מרגישה שאיני אדם של ממש, אלא איזו ציפור או חיה אחרת בדמות אדם; בנפשי פנימה, כשאני נמצאת בחלקת גן כזאת, כמו כאן, או בשדה בין דבורים ועשב, אני מרגישה בבית הרבה יותר מאשר – – – בכינוס המפלגה."
    תודה על התרגום העדין.

    Liked by 1 person

    • תודה רבה, שועי. אכן, לאומני ה״פרייקור״ היכו ורצחו בלי רחם אנשי שמאל, ורבים מהגווארדייה הנאצית התחילו שם את דרכם.
      השורות שתיקח איתך הן גם האהובות עליי מתוך הקטעים שתרגמתי. תודה.

      Liked by 2 אנשים

  2. תודה רבה גדי. זה נפלא. אני בטוח שתרגם את הטקסטים האנושיים ורגישים כלכך של לוקסמבורג היה עונג לא פחות מאשר לקרוא אותם. האם זה יצא גם בדפוס או שהתרגום של גולדברג הוא אשר בידנו? תודה שוב הפרסום. לוקסמבורג שרוב אנושיות דווקא בחיבורה הסימביוטי עם הטבע ועם החיפושית שהיא מצילה מטרף הנמלים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s