ארנו שמידט / המתופף של הצאר

האתר המצוין מעבורת התחיל להעלות מדי יום ראשון סיפור גרמני קצר בתרגום ראשון לעברית. תמצאו שם הכול, החל בקלסיקה וכלה בסיפורים בני זמננו. השבוע מתפרסם סיפור קצר בתרגומי מאת סופר הקאלט, אחד הסופרים החשובים בספרות הגרמנית במאה העשרים, ארנו שמידט.

למה אנחנו שוב הולכים לוואטאן? / אנדריאס שטיכמן

האתר המצוין מעבורת התחיל להעלות מדי יום ראשון סיפור גרמני קצר בתרגום ראשון לעברית. תמצאו שם הכול, החל בקלסיקה וכלה בסיפורים בני זמננו. השבוע מתפרסם סיפור קצר בתרגומי מאת הסופר הצעיר אנדריאס שטיכמן.

מות האם / מיכאל לנץ

כתב העת המקוון ״מעבורת״ מפרסם סיפור קצר של מיכאל לנץ בתרגומי.

דיוקן בשבועון ״יידישה אלגמיינה״

השבוע התפרסמה כתבת דיוקן עליי כמתרגם ב״יידישה אלגמיינה״ (בגרמנית). אשמח אם תקראו.

המשקיע האמריקאי / כתבה ב״הארץ״

במוסף ״גלריה״ של עיתון ״הארץ״ התפרסמה היום כתבה על הרומן ״המשקיע האמריקאי״ בתרגומי, ובה ריאיון עם הסופר יאן פטר ברמר.

לקריאת הכתבה:
BREMER-HAARETZ

מחוץ לדלת / קלמנס מאייר

כתב העת המקוון ״מעבורת״ מפרסם סיפור קצר של קלמנס מאייר בתרגומי.

מה מותר לסאטירה? / קורט טוכולסקי

בעקבות פרשת ארדואן–במרמן שמסעירה את גרמניה בימים האחרונים וכמעט כבר הפכה בעצמה לסאטירה (לבקשת ממשלת טורקיה, ממשלת גרמניה החליטה לאפשר לפרקליטות המדינה להעמיד לדין סאטיריקן לפי סעיף בחוק שהיא מתכוונת לבטל), החלטתי לתרגם את המאמר המפורסם של טוכולסקי ״מה מותר לסאטירה?״. מן הסתם כבר קיים תרגום לעברית של המאמר, אבל ככה הוא גם יהיה נגיש ברשת.

גברת פוקראט: ״אבל צריך שאדם יוכל ליהנות מהאמנות.״
יוהאנס: ״מהאמנות יכול אדם לקבל הרבה יותר מאשר רק הנאה.״
                                                                 גרהרט האופטמן

כאשר מישהו אצלנו מספר בדיחה טובה, חצי גרמניה יושבת על הספה ונעלבת.
הסאטירה נראית כעניין שלילי לחלוטין. היא אומרת: "לא!". סאטירה הקוראת להנפיק איגרות חוב ממשלתיות למימון המלחמה אינה סאטירה. הסאטירה נושכת, צוחקת, מצפצפת ומתופפת על תוף שכירי החרב הססגוני נגד כל מה שדורך במקום בליאות.
סאטירה היא עניין חיובי בהחלט. בשום תחום לא מסגיר עצמו חסר האופי מהר יותר מאשר כאן, שום דבר אינו מראה מהר יותר מיהו מוקיון חסר מצפון, אחד התוקף היום את זה ומחר את האחר.
הסאטיריקן הוא אידאליסט פגוע: הוא רוצה שהעולם יהיה טוב, אבל העולם הוא רע, וכעת הוא יוצא נגד הרוע.
הסאטירה של אמן בעל אופי, הלוחם למען הרצון הטוב, אינה ראויה אפוא להתעלמות הבורגנית ולרטינה הזועמת שבהן מבטלים בארצנו את האמנות הזאת.
הטעות העיקרית של הגרמני היא זאת: הוא מבלבל בין מה שמוצג ובין מי שמציג. אם ברצוני להצביע על ההשלכות של אלכוהוליזם, כלומר להילחם בקלקלה הזאת, לא אוכל לעשות זאת באמצעות פסוקי תנ״ך חסודים, אלא הדרך היעילה ביותר תהיה להציג שיכור חסר תקנה. ארים את המסך הפרוש על הריקבון ומסתיר אותו, ואומר: ״רְאו!״ – בגרמניה מכנים זאת ״גסות רוח״. אבל אלכוהוליזם הוא דבר רע, הוא מזיק לעם, ורק אמת אכזרית עשויה להועיל כאן. אותו דבר היה נכון בעבר בנוגע לאומללותם של האורגים, ובנוגע לזנות זה עדיין נכון גם היום.
השפעתה של הזעיר-בורגנות הותירה את הסאטירה הגרמנית בגבולותיה העלובים כל כך. נושאים גדולים כמעט אינם מטופלים כלל. ״סימפליציסימוס״ היה היחיד – כאשר עוד התנוסס עליו הבולדוג האדום הגדול – שהעז לגעת בכל הפרות הקדושות הגרמניות הללו: בחייל האלים, בביורוקרט המעופש, במורה המכה, ביצאנית, בתעשיין השמן והעצלן ובקצין המאנפף. אפשר בהחלט שתהיה לך דעה על כל הנושאים הללו, וכל אחד רשאי לחשוב שהתקפה כלשהי היא בלתי מוצדקת או מוגזמת, אבל את זכותו של אדם הגון להצליף בבני זמנו אסור להחריב במילים דורסניות.
האם הסאטירה מגזימה? הסאטירה חייבת להגזים, ועל פי מהותה העמוקה ביותר היא בלתי צודקת. היא מנפחת את האמת כדי שתהיה ברורה יותר, ואין היא יכולה לעבוד אלא לפי הפסוק בתנ״ך: ״האף תספה צדיק עם רשע?״.
ואולם במעמקי נפשם של הגרמנים טבוע הנוהג המייגע לחשוב ולהתנהג לא כאינדיבידואלים, אלא כמעמדות וכאיגודים, ואוי לך אם תעז לפגוע באחד מאלה. מדוע המגזינים הסאטיריים שלנו, הקומדיות והסרטים שלנו כחושים כל כך? מפני שאיש אינו מעז להכעיס את התמנון הענק המעיק על הארץ כולה ורובץ עליה שמן, עצלן, וממית.
אפילו לצאת נגד אויב הארץ הסאטירה הגרמנית אינה מעזה. מובן שאל לנו לחקות בהתלהבות כל קריקטורת מלחמה צרפתית גועלית, אבל איזו עוצמה הייתה להן, איזה זעם בסיסי, איזו הצלחה ואיזו השפעה! אמת: הן לא נרתעו משום דבר. לעומתן היו תלויים הלוחות שלנו עם מספרי הצוללות, לא הזיקו לאיש, ואיש לא קרא אותם.
אל נהיה קטנוניים כל כך. לכולנו – למורים ולאנשי עסקים ולפרופסורים ולעורכים ולמוזיקאים ולרופאים ולפקידים ולנשים ולשרי ממשלה – לכולנו יש פגמים וצדדים קומיים וחולשות קטנות וגדולות. ובאמת שאיננו צריכים למחות בכל פעם שמישהו מספר עלינו בדיחה טובה באמת סוף סוף (״קצבים, שימרו על רכושכם היקר מכול!״).* מותר לה להיות מרושעת, אבל היא חייבת להיות כנה. אין אדם הגון ואין מעמד הגון שלא יצאו נשכרים מאיזו מהלומה הגונה. הוא רשאי להשיב באותם האמצעים, הוא רשאי להכות בחזרה – אבל שלא יעלב או יפגע ויסב את ראשו בזעם. רוח טהורה יותר תנשב בחיים הציבוריים שלנו אם לא כולם יעלבו כל הזמן.
אבל כפי שפני הדברים הם כיום, היהירות התמידית רק הולכת ומתנפחת לכדי שגעון גדלות. הסאטיריקן הגרמני נוהג כמי שמהלך בין הטיפות ונזהר זהירות יתרה בענייני מעמדות, מקצועות, דתות ומוסדות. אין ספק שהוא רוקד כך ריקוד מלא חן, אבל בטווח הארוך זה גם מתיש. הסאטירה האמיתית מטהרת את הדם: ומי שדמו טהור, גם גון פניו טהור.
מה מותר לסאטירה? הכול.

 

[פורסם לראשונה בשם העט איגנץ וורובל (Ignaz Wrobel) ב-27 בינואר 1919 בעיתון ברלינר טאגבלאט (Berliner Tageblatt)]
* על פי הציור של הרמן קנאקפוס (Hermann knackfuss) שכותרתו: עמי אירופה, שימרו על רכושכם היקר מכול.

בעבר תירגמתי עוד מאמר מאת טוכולסקי: ״ברלין! ברלין!״

איזוֹלדֶה קוּרְץ/לישון

סיפור קצר של איזולדה קורץ, שנולדה היום (21 בדצמבר) לפני 162 שנה, ולמיטב ידיעתי דבר משלה עוד לא תורגם לעברית (אם מישהו יודע אחרת, אשמח להפנייה). הסיפור ״לישון״ התפרסם לראשונה בשנת 1907 בקובץ הסיפורים Lebensfluten.

איזולדה קורץ

איזוֹלדֶה קוּרְץ/לישון

היום שבו ביקרתי בפעם האחרונה בעיר נעוריי היה במקרה יום סדאן. בעודי משוטטת ברחובות המקושטים בדגלים, נקלעתי לפתע אל בין ההמון המתנחשל אחרי המצעד החגיגי לעבר אנדרטת הלוחמים שבבית הקברות. כמה מלוכדת הייתה פלוגת ותיקי המלחמה שצעדה בראש! דמויות גברים מוצקים וכבדים, אפורי שיער, שפעם, בעבר, בהיותם בחורים קלי תנועה, השתתפו בתהלוכת הניצחון, ואנשי המילואים החסונים דאז – הנה הם קשישים כפופי גב. בגוש מאוחד, נבדלים מן ההמון, צעדו ותיקי המלחמה עטורי האותות, והזיכרונות חקוקים עמוק בתווי פניהם הנוקשים, כמו אנדרטאות ניידות בתוך תקופה חדשה, שבשבילה המלחמה הגדולה ההיא שוב אינה יותר מאגדה דהויה. אפילו דגלם נראה שאינו מתנופף עוד בגאוות ניצחון, כאילו הרגיש גם הוא שאינו אלא דבר-מה השייך לעבר. כי מבחינת הדור הצעיר היו הישגי השנה המחרידה ההיא רכוש שניתן לו בירושה, ואת שמם של קורבנות אותה שנה בקושי הזכירו עוד. לכן גם החגיגה, שבעבר עוד עוררה להט והתלהבות, נשאה כעת חותם של רִשמיות קרירה, ולאמיתו של דבר הייתה זו אחת הפעמים האחרונות שבהן התקיימה.

נסחפתי אחרי קצב המוזיקה, ולפני שהבנתי או רציתי בכך, מצאתי את עצמי עם האחרים בבית הקברות. בזמן שהונחו הזרים ואחד הנואמים ניגש לשאת את דבריו, שוטטתי לי בשבילי הגן השקטים בין שורות הקברים השקועים. הברושים הערוכים בטורים ארוכים, שזכרתי מימי ילדותי כשתילים רכים, היו לעצים רבי הוד. על המצבות פיענחתי כמה שמות מוכרים שכבר נמחו למחצה, ושמות אחרים, שסברתי שנושאיהם עוד בין החיים, הבהיקו לנגדי כהפתעה עגומה על מצבות טריות. מוות וחיים לא היו אלא עדות לתמורות הזמן.

כשחזרתי משיטוטי כבר הסתיים הטקס והקהל התפזר; רק מעטים עוד נשארו ליד האובליסק המעוטר. זקנה קטנה אחת, לבושה בגדי דלוּת, משכה את תשומת לבי; במבט יציב אך מלא תוכחה הסתכלה מעלה אל האותיות המוזהבות שהנציחו את שמות הנופלים במלחמת 1870. חזותה לא הסגירה את מעמדה, אבל כל תו ותו בפניה חרושות הקמטים ואכולות הדאגה הבהיר לי שמדובר באֵם שכולה, מישהי המנותקת מתמורות הזמן: הפצע שבליבה עוד היה פתוח ודימם מחדש למראה לוח השיש. כשהבחינה שאני מתבוננת בה, נאחזה מבוכה ופנתה ללכת בבושת פנים כמי שנתפסה בקלקלתה. מבלי דעת נפלטה מפי השאלה, אם בין האמיצים שלכבודם הוקמה האנדרטה מצוי גם קרוב משפחה שלה.

אבל בו ברגע התחרטתי על דבריי, משראיתי את הסומק הלוהט שעלה על לחייה הכמושות והתפשט עד למצחה, ועוד הלאה אל שיבתה הדלילה, ואת הדמעות שבצבצו בעיניה.

לא, שמו של וילהלם שלי אינו חקוק באבן, ענתה לי בקול רועד מעלבון – אף על פי שנפל למען המולדת בדיוק כמו האחרים – אבל את וילהלם שלי הם שכחו.

כשאמרה זאת פרצו לפתע הדמעות מעיניה וזלגו בלי הפסקה, והיא הביטה סביבה בחוסר אונים וחיפשה את אחד מוותיקי המלחמה שעוד עמדו ליד האנדרטה, גבר שופע חיים, שעיטור צלב הברזל מתנוסס על חזהו, והוא ניגש אליה בחביבות.

אתה רואה, אדוני הפקח, קראה אליו בטרוניה, השם של וילהלם שלי עדיין לא חקוק באבן.

הניחי לזה, גברתי המורה, לאדונים האחראים יש כרגע עניינים אחרים בראש. איזו חשיבות יש לַשֵּׁם?! והרי על וילהלם שלך מתפללים כאן הרבה כל כך, כנראה אפילו יותר מאשר על כל אחד אחר מהנופלים האמיצים.

המילים הפשוטות האלה והנימה שבה נאמרו נגעו ללבי בצורה יוצאת דופן. נוסף על כך נראו לי פניו של האיש מוכרות, אבל לא הספקתי להרהר בדבר, כי שיחתם של השניים ריתקה אותי.

כן, זה מה שאתה אומר כל פעם, אדוני הפקח, השיבה הזקנה בנימה מאשימה, כדרך ילד שנכזבה ההבטחה שנתנו לו המבוגרים. אבל זה לא יכול לנחם אֵם שאיבדה את בנה האהוב. אולי בהתחלה, כשווילהלם האומלל שלי עוד נחשב לנעדר, עוד היה אפשר שלא להוסיף את שמו לאחרים, אבל עכשיו… כשכבר מזמן אבדה כל תקווה… התייפחות קטעה את דבריה. אני פשוט לא מצליחה להתגבר על זה, אדוני הפקח, הוסיפה מבלי להתנחם, שדווקא הילד האומלל שלי הוא היחיד שנשכח.

אלו שהשתתפו בקרב לא ישכחו אותו, השיב הוֶטֶרַן בנימה שביקשה להיות מנחמת, אבל רעד כמוס נשמע בה. וחוץ מזה, הוסיף בקול נמוך, על אף אחד לא בכו החברים לנשק כמו שבכו עליו.

המילים האחרונות הללו נדמה שרוממו קצת את רוחה של הזקנה.

וילהלם שלי היה אדם יקר וטוב-לב כל כך, אמרה בפנותה אליי, כל מי שהכיר אותו רחש לו חיבה. אבל לא היו צריכים לקחת אותו ממני צעיר כל כך, הוא בכלל לא היה חזק מספיק בשביל המאמץ הנוראי, וגם אם הכדור היה מחטיא אותו ליד שאמפּיני, הוא בטח לא היה חוזר אליי בריא ושלם. אתה הרי יודע, אדוני הפקח, איזה צמח רך הוא היה. בעצב בא לעולם, אחרי שאביו כבר נפטר, ומעולם לא פיעם בו כוח החיים כמו באֶחיו. למרות זאת היה אמיץ כל כך, חרוץ כל כך, הטוב מכולם. הוא התקשה להשכים קום, ובכל זאת היה תמיד הראשון להתייצב בבית הספר. בערבים היה נרדם לעתים קרובות על ספריו, לבי נקרע כשנאלצתי להעיר אותו, אבל המורה שלו היה קפדן מאוד, ושיעורי הבית היו חייבים להיות מוכנים. ועם כל זה הוא עוד השתדל לעזור לי בעבודות הבית, דבר שאף אחד אחר לא חשב לעשות! הוא היה שואב מים מהבאר וגודע עצים לתנור, דואג לקניות. בכל העולם לא היה בן טוב ממנו. הכול הוא עשה למען אמא שלו, גם כשבדרך כלל העיניים כמעט נעצמו לו מרוב עייפות. אוי, מה בוודאי עבר עליו בזמן השירות הצבאי הקשה, וילהלם האומלל שלי! – על זה אסור לי לחשוב בכלל.

הווטֶרַן, שאליו הופנו המילים הללו, הקשיב לה בסבלנות, הגם שבוודאי כבר שמע אותם מפיה מאות פעמים. בעדינות תמך בה לבל תחליק כשירדה מן האובליסק, והוביל אותה בשביל החצץ אל השער המסורג.

בלי משים הצטרפתי אל השניים, נרגשת מתשומת הלב שהעניק הווטֶרַן המחוספס לאֵם המסכנה והנרעדת, אף על פי שכנראה לא הייתה ביניהם שום קרבת משפחה.

כן, כן, השיב תוך כדי הליכה, תמיד קיננה בו עייפות גדולה, ואת הכול הוא עשה כמו מתוך חלום. רק כשהגיע הדואר הצבאי היה נמלא חיים.

פני האישה אורו. הרי אז הגיעו המכתבים מאמו… והחבילות… והיא שקעה בזיכרונות שמחים ועצובים מאותם ימים גורליים. עכשיו הוא יכול לישון, אמרה לבסוף באהבת אֵם מסוּרה, החפצה בטוב ביותר בשביל יקירהּ. הווטֶרַן לחץ את ידה לפרֵדה, והזעזוע שניכר בתווי פניו הגסים הפתיע אותי.

אני לא רוצה למות לפני שווילהם שלי יקבל את הכבוד המגיע לו, אמרה בעקשנות ונפנתה עוד פעם לעבר האובליסק.

אנחנו פשוט צריכים להגיש בקשה חדשה, גברתי המורה, ענה החייל הוותיק ועקב אחריה במבט בל-יתואר כשהלכה משם בצעדים נמרצים, מחוזקת ומאוששת מהבטחתו.

בשעת שיחתם הזדמן לי להתבונן היטב באיש, ונדמה היה לי שאני מזהה את אחד מילדי השכנים ששירת בעבר כמש״ק בגדוד הרובאים, וכשהיה בא לחופשה אצל משפחתו, ביקר מדי פעם גם בבית הוריי.

כשפניתי אליו בדברים התברר שצדקתי בהשערתי. אחרי שלחצנו ידיים והחלפנו חדשות כמקובל, שאלתי אותו: למה בעצם לא ממלאים את מבוקשה של האישה? היא הרי צודקת.

החייל הוותיק נפנה כה וכה לבדוק שאיש אינו מאזין לנו. אחר כך השיב בקול עמום:

אוי, זה סיפור עצוב. וילהלם היה נער חלוש וגמלוני, ומן הסתם לא היו צריכים לגייס אותו. לעתים קרובות היה נרדם תוך כדי צעידה ומתנודד כמו שיכור; החיילים היו דוחפים אותו במרפקם מאחד לשני. עצם זה שהוא עמד במסע המפרך אל סדאן, נראה לי עד היום כפלא! חבריו לפלוגה עזרו לו ככל שיכלו, אבל בלילה קפוא אחד ליד שאמפּיני פגע בו הגורל בכל זאת. חיל המשמר שלנו פרשׂ עמדות שמירה כפולות מול גדת הנהר מארְן. תורנות השמירה במוצב הקדמי בלילות נובמבר האיומים הפילה על החיילים אימה גדולה הרבה יותר משדה הקרב. בכל רגע עלול היה האויב לתקוף, ולמרות שהזואווים ירו עלינו יומם ולילה, אסור היה לנו לנטוש את העמדה שלנו בזמן השמירה. את יכולה להאמין לי שזה לא היה תענוג: לשכב בעשב הבוצי גם בשלג וגם בגשם, כפות הרגליים עמוק ברפש, והיד כמעט קפואה על הרובה, להחזיק מעמד שעות על גבי שעות בלי לזוז, לא לראות כלום חוץ מחושך מוחלט, לא לשמוע כלום חוץ מזרם המים ומדי פעם שריקת כדור.

גם תורו של וילהלם הגיע, ורצה הגורל שלתורנות יישלח איתו הבחור הנמרץ ביותר בפלוגה. אבל בדמדומי השחר, כשבאו להחליף אותם, לא נשמע מפיהם כל מענה, ורק אחרי חיפושים ארוכים מצאו אחד מהם מת וראשו שקוע בשלולית מים; הוא נהרג מכדור שנורה מגדת המארְן השנייה. כעשרה צעדים משם, מאחורי שיח עבות, ישב וילהלם על האדמה הרטובה, שעון על גזע עץ. ראשו היה שמוט על חזהו, ועל הקריאות שנקראו לעברו לא השיב. חשבנו שגם הוא מת – לו רק היה כך! אבל אחרי שטלטלנו אותו כהוגן, הוא התעורר מבולבל מאוד ולא הצליח לענות על שום שאלה. האומלל נרדם מרוב קור ותשישות – נרדם בשמירה מול פני האויב! חבריו לפלוגה היו שמחים לחפות עליו, אבל לא הייתה שום דרך לטשטש את העובדות, מה גם שאחד הרס״רים היה איש ריבו. בכל הכנות, הוסיף באנחה כעבור רגע קט, חיי חייל במלחמה הם דבר קשה ומעיק.

מה עלה בגורלו? שאלתי בקוצר רוח.

בית דין שדה התכנס עוד באותו הבוקר. כל הגדוד בכה עליו. אבל מה אפשר לעשות… המשמעת…

נורה למוות?! קראתי.

הווטֶרַן הביט כה וכה והחווה בידו תנועה שביקשה ממני לשמור על שתיקה.

כעבור דקה ארוכה הוסיף חרש: זו הייתה השעה הקשה ביותר בחיי. הגדוד כולו נקרא למסדר, וכיתת היורים ניגשה קדימה – גם אני הייתי ביניהם. לכולנו זה היה מעמד קורע לב, חוץ מלווילהלם עצמו. לו לא היה אכפת מכלום, הוא פשוט לא היה יכול יותר. רק לישון! ובכן, מבוקשו ניתן לו.

אבל את יודעת, למרות כל הימים הגדולים שחווינו אחר כך: הקמת הרייך ותהלוכת הניצחון במולדת – התמונה הזאת של וילהלם בשעתו האחרונה, איך הוא נשען על החומה בעיניים קשורות, לא יוצאת לי מהראש. ובכל פעם שאמו אוחזת בידי, עוברת בי חלחלה, ועל כורחי אני חושב: לו רק ידעה! היא לא יודעת, וזה לעולם לא ייוודע לה. היא חיה מתוך תקווה שתוכל לקרוא ביום מן הימים את שמו על לוח השיש, אבל זה לא יקרה לעולם. כל כמה שנים אני צריך להגיש בשמה בקשה חדשה. אני כותב אותה על נייר מכתבים עם חותמת, מקפל אותו יפה, ובבית משליך אותו לתנור. הרי אין בכך כל תועלת, ולא טוב לעורר משנתם סיפורים ישָנים. לא נותר לנו אלא לקוות שעמי העולם ישכילו סוף סוף לנהוג בתבונה ולמנוע עוד מלחמות איומות. אחרת איך יוכל אב משפחה שחווה דבר כזה בנעוריו, לישון שנת ישרים ולו לילה אחד?!

גדת הנהר מארן, פול סזאן

גרשם שלום וחנה ארנדט על הוצאתו להורג של אייכמן

הבוקר פירסמה העורכת נוית בראל בפייסבוק את המכתב ששלחו כמה אנשי רוח לנשיא מדינת ישראל בעקבות גזר דין המוות שנקבע לפושע הנאצי אייכמן, ובו הם מבקשים ממנו למנוע את ביצוע גזר הדין. המכתב מעניין גם בגלל הנימוקים שהועלו בו וגם בגלל רשימת החותמים, הכוללת כמה מאנשי הרוח הבולטים במדינת ישראל באותה תקופה.

בחליפת המכתבים בין ארנדט לגרשם שלום (מגרמנית: גדי גולדברג, הוצאת בבל 2014) השניים מתייחסים לבקשה הזאת מהנשיא בתוך ההקשר של ספרה המפורסם של ארנדט: ״איכמן בירושלים. דו״ח על הבנאליות של הרוע.״ (מאנגלית: אריה אוריאל, הוצאת בבל, 2000). גרשם שלום, אחד מחותמי הבקשה לנשיא, מצדד בעמדה שמוטב היה שלא להוציא לפועל את גזר דין המוות, ואילו ארנדט מבקשת להראות שחובה היה להוציא להורג את אייכמן.

הנה הדיון ביניהם:

גרשם שלום אל ארנדט, 23 ביוני 1963

[…]

לא אוֹמַר דבר על השאלה המרכזית השנייה שספרך דן בה: שאלת אשמתו או מידת אשמתו של אייכמן. קראתי גם את נוסח פסק הדין שהוציא בית המשפט וגם את הנוסח שאת הצעת בספרך. אני מוצא כי זה של בית המשפט משכנע הרבה יותר. המשפט שהוצאת את הוא מקרה תמוה של Non Sequitor [לטינית: כשל לוגי (מילולית: אינו נובע מכך)].^‏ נימוקך כוחו יפה במידה שווה למאות אלפים ואולי מיליוני אנשים, שמשפטך האחרון הלוא הולם גם אותם. ורק המשפט האחרון מנמק מדוע עליו להיתלות,¹ שכן בשאר חלקי הטקסט את מראה בפירוט, מדוע לדעתך – שאיני  שותף לה – לא הצליחה התביעה להוכיח בכל אחת מהנקודות המרכזיות את שהיה עליה להוכיח. דרך אגב, נוסף על צירוף חתימתי לבקשה שהוגשה לנשיא ישראל שלא להוציא לפועל את גזר הדין, הסברתי במאמר בעברית² מדוע אני רואה בביצוע גזר הדין – שאייכמן ראוי לו מכל בחינה שהיא, לרבות כשחושבים על זה ברוחה של התביעה – משגה היסטורי, וזאת דווקא בגלל עמדתנו כלפי הגרמנים. אין ברצוני להעמיס על מכתב זה ולשטוח כאן את טיעוני […]

¹ המשפט האחרון בפסק הדין המדומה של חנה ארנדט במשפט אייכמן, שהוא בה בעת גם המשפט האחרון בספרה, הוא: ״ובדיוק כשם שאתה תמכת וביצעת מדיניות של סירוב לחלוק את האדמה עם העם היהודי ועם בניהן של כמה אומות אחרות – כאילו שלך ולממונים עליך הייתה זכות כלשהי לקבוע למי מותר ולמי אסור לשכון בעולם – כך גם אנו מוצאים שאין לצפות מאיש, כלומר, מאף בן אנוש, כי ירצה לחלוק איתך את האדמה. מסיבה זו, ואך ורק מסיבה זו, עליך להיתלות״ (ארנדט, אייכמן בירושלים, עמ׳ 290)

² ראו בתחתית הפוסט צילום המאמר.

ארנדט אל גרשם שלום, 20 ביולי 1963

[…]

חבל שלא ״העמסת״ על מכתבך ושטחת את טיעוניך נגד ביצוע גזר דין המוות. שכן אני סבורה כי דווקא דיון בשאלה הזאת היה מבהיר את חילוקי הדעות הממשיים בינינו ולא רק המדומים. אתה אומר שזה היה ״משגה היסטורי״. לדעתי לא רק שזה היה נכון מבחינה פוליטית (הפן ההיסטורי אינו השאלה כאן), אלא לא היה אפשר כלל שלא לבצע את גזר הדין. האפשרות היחידה שלא לבצע את גזר דין המוות הייתה לקבל את הצעתו של יאספרס ו״להסגיר״ את אייכמן לידי האומות המאוחדות. ואולם בכך לא חפץ איש, ונראה שהדבר אף לא היה בר-ביצוע, לכן לא הייתה ברירה אלא לתלות אותו. חנינה לא באה בחשבון, לא מטעמים משפטיים – – החנינה היא הלוא חיצונית למנגנון המשפטי – – אלא מפני שהיא חלה על האדם, ולא על המעשה: פעולת החנינה אינה מוחלת על הרצח אלא חוננת את הרוצח, מפני ש[כאדם] הוא עשוי להיות יותר מאשר רק המעשה שעשה. זה לא היה המקרה של אייכמן. וכבר מטעמים משפטיים טהורים לא היה אפשר לחוס על חייו בלי לחנון אותו.״

[…]

גרשם שלום אל ארנדט, 12 באוגוסט 1963

[…]

את הוצאתו להורג של אייכמן אני רואה אחרת, אבל אני יודע שאפשר – ושגם את יכולה – להאשים אותי במקרה הזה בחשיבה לא-ריאלית בנסיבות הנתונות. הנקודה שביקשתי להדגיש הייתה שיש לנו כל סיבה לא להקל על הגרמנים את ההתמודדות עם עברם כפי שעשינו באמצעות הריגת אייכמן. כשהישראלים הוציאו להורג את אייכמן, נשמעה אנחת רווחה ביער העיתונים הגרמני, ולא רק שם. הוא משמש תחליף לכל השאר ויוסיף להיות כזה. המחשבה על כך ממלאת אותי אי-שקט עמוק. איש מהחותמים על המכתב לנשיא לא חשב על חנינה אלא על אי-ביצוע גזר הדין.

[…]

ארנדט אל גרשום שלום, 14 בספטמבר 1963

[…]

הטענה כי בהוצאתו להורג של אייכמן היה כדי ״להקל על הגרמנים את ההתמודדות עם עברם״ היא סיפורי מעשיות בעיניי. אבל גם אילולא הייתה סיפורי מעשיות, זה לא היה טיעון מבוסס. ככלות הכול התנהל בירושלים משפט, וכשמנהלים משפט, יש לעשות זאת על פי הכללים של מערכת המשפט. הלוא השאלה הייתה מלכתחילה, עד כמה ניתן לטפל בדברים כאלה באמצעים משפטיים. כל שיקול פוליטי כאן, אחת היא מאיזה צד, סופו שיהיה הרסני. משפט אין מנהלים כדי לעשות היסטוריה, אלא כדי לעשות דין. לאחר שנפסק גזר דין המוות, לא היה אפשר מבחינת הצדק שלא להוציאו לפועל. הנימוק היחיד היה יכול להיות התנגדות עקרונית להוצאה להורג, ואת הנימוק הזה לא העליתם בזמנו לא אתה ולא אחרים, אף על פי שבובר טוען עכשיו שזה היה אחד מנימוקיו.

[…]

² צילום מאמרו המדובר של שלום:

מאמר ב״יידישר אלמנאך״

בגיליון האחרון של כתב העת הגרמני ״יידישר אלמנאך״ מתפרסם מאמר שלי ושמו ״על גבולות השפה ועל תרגום כחציית גבול״ (בגרמנית).

לקריאת המאמר:
Übersetzen als Grenzüberschreitung – Jüdischer Almanach