קלייסט על ברלין

הקיץ הזה, הנפלא, שנמשך כבר מסוף אפריל ולא מראה סימני היחלשות או היעלמות, הקיץ הזה המאיס עליי את העיר, את ברלין. ההמולה, הצפיפות, השאון, פטפוטי ההבאי שהתקשורת מפמפמת לתוך האוויר המהביל של העיר – משכו אותי בכל הזדמנות לצאת אל היערות והאגמים של ברנדנבורג.

ברנדנבורג שופעת אגמים ומיושבת בדלילות כל כך, שיש לה בעיניי כמעט זכות קוסמית להקיף את ברלין. אפשר לשוטט יחפים ביערות שסובבים את האגמים ולאכול אוכמניות ופטל וכל מיני גרגירי יער, התפוחים שבשולי היערות הבשילו השנה כבר ביולי במקום בספטמבר מרוב חום, ושזיפי המירָבֶּל ספגו את קרני השמש החזקות והפכו אותן למתיקוּת עילאית.

גם עשבי המרפא מכסים את הנוף בשפע שלא היה כמותו כבר שנים רבות, ולמרות שבדרך כלל נהוג ללקט צמחי מרפא רק בראשית הסתיו, כשלהט השמש מהקיץ אצור בהם בכל כוחו, השנה אפשר היה למצוא כבר ביוני כאלה שצומחים בדרך כלל רק באוגוסט או ספטמבר.

ובשעות של רגיעה קראתי ביוגרפיה של המשורר בן ברנדנבורג היינריך פון קלייסט, והתחוור לי שכבר לפני 218 שנה, בקיץ, באמצע אוגוסט, נמאסה עליו ברלין:

אבל, ייאמר בינינו, ככל שאני נמצא יותר בברלין, מתחוור לי שהעיר הזאת – כמו כל ערי הממלכה וערי הבירה – אינה משכן הולם לאהבה. האנשים כאן קטנים מכדי להיות אמיתיים, שנונים מכדי להיות פתוחים. שאון ההתרחשויות מפריע ללב להתענג, בסופו של דבר אדם מתרגל להשתלב בכל כך הרבה עניינים חסרי תוחלת, עד שהוא מאבד קשר לעניין האמיתי. (היינריך פון קלייסט, מכתב אל ארוסתו, וילהלמינה פון צֶנגֶה, 16 באוגוסט 1800).

IMG_2564

Amtssee, Chorin

ארתור אֶלֶסֶר / זכרונותיו של יהודי ברלינאי

השבוע לפני שמונים שנה נפטר ארתור אלסר (Eloesser), אחד ממבקרי התיאטרון והספרות החשובים ביותר ברייך השני וברפובליקת ויימר. אלסר היה יהודי מתבולל, ברלינאי בכל רמ״ח אבריו, שהיה נטוע עמוק בעולם התרבות הגרמני הרבה לפני עליית הנאצים לשלטון. העיר ברלין שימשה לו במרוצת כל חייו המקצועיים מושא להרהורים פֶליֵטוֹניים, אבל אם עד עליית הנאצים הוא ביקש להמחיש בהם משהו מן המבנה הנפשי והרוחני של הברלינאיוּת עצמה, הרי הטקסט שממנו תרגמתי שני קטעים קצרים, מצביע על שינוי פרספקטיבה והתמקדות בקבוצת האוכלוסייה היהודית, כי בשנה שפורסם (1934), עולמות החיים של הברלינאים היהודים ושל אלה הלא-יהודים כבר היו נפרדים כל כך זה מזה, עד שלא היה אפשר שלא להתייחס לבידול הזה. ההתמקדות בעולם החיים היהודי ״נחתה״ על אלסר עם עליית הנאצים לשלטון, כשנאלץ לחדול לכתוב בעיתונים כלליים ולעבוד רק בעיתון היהודי-ברלינאי ״יידישה רונדשאו״ (Jüdische Rundschau).

ב-1934 היגר אלסר לפלשתינה וחי בה שלוש שנים, אך לא הצליח להתאקלם, וב-1937 חזר אל גרמניה הנאצית, או מוטב לומר: אל ברלין שלו, שהיה קשור אליה בכל נימי נפשו. הוא נפטר ב-14 בפברואר 1938 פטירה טבעית (עד כמה שאפשר לראות במוות של יהודי בברלין הנאצית, על כל הלחצים שסבבו אותו, מוות טבעי). רעייתו, המשוררת מרגריטה אלסר, שולחה בראשית 1942 לריגה ושם נרצחה.
כיום מנסה ברלין לשמר את זכרו, על קברו שברובע שרלוטנבורג מצבה המציינת שזהו ״קבר כבוד של העיר ברלין״. כמו כן קראה העיר פארק ברובע שרלוטנבורג על שם רעייתו ועל שמו.

A_Eloesser_vor_1905_

ארתור אלסר לפני 1905

הטקסט שממנו תרגמתי נקרא ״זכרונותיו של יהודי ברלינאי״ והתפרסם בשמונה המשכים בין ספטמבר לנובמבר 1934 ב״יידישה רונדשאו״. מאז לא פורסם שוב.

 

הבית

(מתוך המשך מס׳ 2 שפורסם ב-28.9.1934)

הבית שנולדתי בו וביליתי בו את נעוריי עד לסמסטרים הראשונים באוניברסיטה, עוד היה עולם בזעיר אנפין, מִתאר שלם של הריבוד החברתי, שמדרגותיו תאמו לרוב את מדרגות המס. בעל הבית ישב על המדרגה העליונה והחזיק בחצר האחורית בית מסחר נאה להפליא לברזל, אך הוא היה מיוצג רק על ידי סוכניו המוציאים לפועל, שהיו גובים את שכר הדירה, מקבלים לידיהם בביקורתיות את בקשות השיפוץ של הדיירים, ולרוב גם מגישים להורים את החשבון על שמשות החלון ששברנו אנחנו, הנערים. ״בעל בית״ ו״אדם עשיר״ עוד היו אז מונח אחד ויחיד. בעל הבית שלנו חי בסטנדרטים גבוהים ביותר; מלבד צי הרכבים של המפעל שלו היו ברשותו עוד כרכרות רבות, שהוא דרש שנקרא להן Equipage, וכן הסוסים הרתומים אליהן ואפילו סוס רכיבה שעליו היה רוכב עד רובע פַּנקוֹ (Pankow) אל בית הקיט שלו. כבש הרכיבה, כמו שהוא נקרא, שממנו היה האיש הגוץ – שבוודאי היה ממוצא וֶנדי(1) – מטפס על סוסו, היה מעין מקדש של החצר. רבים מהפקידים והפועלים שלו נשאו שמות פולניים, ורק לימים הבנתי שבתקופה שעוד לא הייתה קיימת ״תחנת הרכבת שלזיה״(2) ועוד לא הייתה קיימת רכבת עירונית, ביתנו, וכמוהו הרחוב כולו, הפנה את פניו לגמרי מזרחה.

בדירה שבקומת הקרקע ישב מדביק טפטים שעסקיו היו עלובים למדי, והיה לא אהוד כבר בגלל הלחות והעיפוש שנדפו מחנותו. בקומה הראשונה, שנאמר לנו לכנותה Bel-étage, גרנו אנחנו עצמנו, ומעלינו, בקומה השנייה, גרה עוד משפחת סוחרים יהודית, שרמת החיים שלה הייתה דומה מאוד לזו שלנו. הקומה השלישית הייתה שייכת שוב לבעל מלאכה, חייט-אמן זעיר, שלקוחותיו מהסביבה הקרובה אפשרו לו להשתכר פחות או יותר כדי מחייתו. בבית האחורי הקטן גר הרַכָּב, שהיה ממונה על סוסי הפאר ולכן היה בעינינו אדם חשוב, וכן סגן בעל הבית, שבין תפקידיו היה לטפל בשמשות החלון השבורות, אבל בגלל המבטא הפולני הכבד שלו בגרמנית, איש לא שעה אליו. בתור ״פּוֹלאק״ הוא נחשב ליצור מדרגה נחותה, והיה יוצא דופן עוד יותר מכיוון שהיה קתולי. הדעה המקובלת הייתה שכל דבר קתולי הוא ״שקרי״. ואולם לב החצר הייתה האורווה; הסוסים, שאמנם עלו סכום לא מבוטל, טופלו במסירות, וניקיונם נשמר בהקפדה כזו, שאפילו הדיירים, לכל הפחות אלה שבבית האחורי, לא זכו לו. אנחנו בילינו באורווה במיוחד את חודשי החורף, והורשנו לעשות זאת רק כנגד ההתחייבות לנקות מתגים ורסנים או לשמן מושכות, מיומנות שרכשתי בשלב מוקדם בחיי, ולימים, בזמן שירותי הצבאי, הייתה לי לעזר רב. אבל גאוות החצר הייתה עץ לילך אחד, שסביבו היינו מתאספים לעת ערב, נערים ונערות, עם בוא האביב, עייפים עייפוּת ענוגה ממשחקים ותגרות, כדי ״לספר משהו״ זה לזה. הביטוי ״לפטפט״ או ״לשוחח״ אינו שגור בפיהם של ברלינאים. דרך אגב, לא היינו יושבים ממש מתחת לעץ הלילך, אלא בעצם על ערימת גללים וזבל לדישון, שהקיפה אותו בריאה ושלמה, ובוודאי סיפקה לו את כוחו המיוחד ואת תשוקת הפריחה שלו.

שתי המשפחות היהודיות שבבית הקדמי היו גם נציגות הבורגנות; הייתה לנו דירה רחבת ידיים ובה חדר או שניים לחצי תריסר הילדים שעוד היה נהוג להביא לעולם, היה לנו חדר רחצה, ומי שהסתפק ב״עוזרת בית״ במקום במשרתת אמיתית ובטבחית, סימן שעוד לא הגיע למדרגה הזאת. מקובל היה להניח שהיהודי יהיה במדרגה השנייה בגובהה; הוא פשוט נדרש להיות בעל ממון. משגדל אחד מבניו של הרַכָּב, הוא היה הולך אחרי בית הספר לבעל חנות יהודי, או כפי שכינו זאת, לא בלי חיבה: ״ליהודי שלו״, כדי לחלק חבילות או להרוויח שכר ראשון בדרך אחרת כלשהי לפני שעבר קונפירמציה(3) ויכול היה להתחיל הכשרה של ממש. כשהיינו מטפסים ועוברים את החומה של החצר האחורית, היינו מגיעים לבניין שכן, דל ומוזנח מאוד, שגרו בו רק פרולטרים, גם יהודים; אנחנו, הנערים הברלינאים, הבחנו עד מהרה שגרו בו אנשים עלובים,(4) במיוחד נשים. לגמרי בלי הכנה גיליתי אז שיש גם יהודים עניים, בלי חדר רחצה, בלי טבחית ומשרתת, אבל ראיתי בהם – עם הסדנאות הביתיות שלהם בסגנון אוריינטלי, סדנאות לייצור סיגריות או לתיקון שטיחים – שבט זר, בני מעמד המנודים, ולא האמנתי שהם יכולים להיות קשורים אלינו באיזו קִרבה. במראם ובהתנהגותם היה משהו מן האקזוטי, או לפחות משהו עם ניחוח מרחקים. גם התקשורת בינינו – שלפעמים ביקשנו אותה לא רק בגלל הסיגריות, אלא גם בגלל כמה בנות נאות שעיניהן הכהות והגדולות הביטו בנו תוהות או נוגות – גם היא לא תמיד עלתה יפה. אנחנו דיברנו ברלינאית, ואילו הם דיברו ז׳רגון מזרחי שנשמע לאוזנינו נוקשה, ועם זאת היה חדור מעין ניגון או פיוט.

עצם היותנו יהודים, עצם היותנו נבדלים במובן כלשהו גם מבעל הבית שאין שני לו וגם מידידינו, בניו של הרַכָּב או של החייט, עניין זה התחוור לי רק באמצעות החגים שלנו, שחלו בזה אחר זה בימים היפים, הקיציים עדיין, של ראשית הסתיו, שכן בגן החובה לא התקיימו שיעורי דת לאף אחת מן האמונות. הוריי ציינו את ראש השנה ואת יום כיפור, אם כי בלי לצום, כי בדומה לכל קרובינו, גם הם לא ניהלו יותר משק בית דתי; הם הלכו לבית הכנסת עם הסידורים שלהם, שעל כריכתם התנוססו אותיות משונות מצופות ציפוי זהב ישן; לא עלה בדעתם לקחת אותנו איתם או לחגוג לנו בר-מצווה ולהכניס אותנו בשערי הקהילה הנושנה. בסתר ליבם הם חשבו: בנו עוד מקנן הצורך להיות חלק מזה, ואילו אתם חיים בזמנים מתקדמים ויכולים לבחור כאוות נפשכם. – מעבר לשמחה על שאיננו צריכים ללכת לבית הספר, השתתפותנו בשני החגים הגדולים הסתכמה בכך שהוגשו לנו מטעמים נפלאים ושהיינו רשאים לאכול בחופשיות בלתי רגילה מהר הפירות המובחרים. עצם זה שבאמצע לוח השנה האזרחי התחילה שנה אחרת, כביכול עם מספר שירות אחר, עניין זה לא היה מובן לנו כלל, לא כל שכן על מה היינו אמורים לכפר, שהרי ניהלנו חיי משפחה נקיים ושלווים למדי, מאוזנים היטב בין משמעת לחופש. מצב המלחמה הרגיל שניהלנו, חמשת הילדים, כולל הדחיפוֹת, סטירות הלחי וההעלבות ההכרחיות, לא נראה לנו עניין לענות בו; אם חטאנו פה ושם, הרי כבר ספגנו על כך גערות וכיפרנו על זה בעונשים קלים. ובכן, בשביל משפחתנו היו שלושה ימי חג בשנה שהבדילו אותנו מסביבתנו, ואז שוב נוצר שוויון בחג המולד, ואחרי הכנת רשימת משאלות וציפייה מייחלת, חולקו לנו מתנותיו הרבות. הוריי כנראה לא חגגו אותו במולדתם שבפרוסיה המזרחית או בפומרניה, אבל אצלנו התרחש הדבר מאליו, על מנת שהילדים לא יצטרכו להביט בעיניים כלות בכל האחרים מקבלים מתנות – הטבחית, המשרתת, לימים גם ״האומנת״ של אחיותיי, אחר כך הכובסת ובראש וראשונה המשרת הזקן הנאמן, שאף על פי שהיה חסר ביטחון לגמרי בענייני קרוא וכתוב, השתתף בחינוכנו ועשה זאת לא רע בכלל. שמץ של ריסון עוד ראיתי בכך שליד שולחן המתנות הגדול שלנו לא היה – עד שאנחנו הילדים לקחנו את העניינים לידיים – עץ חג מולד. במקומו היה תלוי על מנורת הגז נזר ענפי אשוח ועליו שפע נרות, ובכך הרגישו אולי הוריי שהם חוזרים למסורת חג החנוכה.

חגים יהודיים

(מתוך המשך מס׳ 3 שפורסם ב-5.10.1934)

יום אחד התוודענו לבנו בן השלוש-עשרה של בעל הבית השכן, שלא היה אפשר להשוותו כלל לזה שלנו, והוא לקח אותנו, הילדים, ואת בניו של הרַכָּב אל החצר של בית אביו; בדיוק נבנתה בה בקתת עץ, בחוץ מקושטת סביב-סביב בענפי אשוח, ובפנים בשיחים שהיו זרים לנו ודרומיים למראה. לכשנשלמה בנייתה סוף-סוף, הוזמנו להתארח בה וקיבלנו מטעמים בשפע ואפילו – מה שהיה נחמד בעינינו עוד יותר – יין מתוק; נעשינו אורחים קבועים בסוכה,(5) ובחפץ לב הבטחנו לשוב גם בשנה הבאה. שאלתי את אבי מה פירוש המנהג הנעים-אמנם אך כפי הנראה גם מלאכותי-משהו, והוא כינה אותו ״צוקעס״(6) או חג הסוכות,(7) אבל את מובנו לא הצליח לפרש לי. שהרי בבית, בפרוסיה המזרחית, הם כבר לא חגגו אותו יותר. המשפט הזה: ״כבר לא חגגנו אותו יותר״, אף על פי שהוריי בהחלט רצו להיות יהודים, היה על כל פנים אופייני לתקופה שבה גדלתי; היה עליי להבין את המשפט הזה כאישור לקִדמה, אבל כזו שלא הותירה אחריה, כמדומה, שום אובדן רגשי. כעבור חצי שנה, עם בוא פסח,(8) שוב עלתה קרנו של בן השכן – שבינתיים הסכמנו, לא בלי בחינה נוקבת, לקבלו אל חבורתנו המחוספסת-משהו – ובד-בבד ירדה קרננו שלנו. אנחנו, החברים מהבית הקדמי והאחורי, נהגנו לחלוק בכל מה שלמישהו מאתנו היה ולאחרים לא; נהנינו מן התענוגות שזימנה לנו האורווה, הורשנו לפחות לשבת על עגלת משא, ופעם אחת גם לרכוב על הסוסים ולהובילם אל השוקת, ולשם כך תרמנו משהו ממשק הבית האמיד שלנו, עם ובלי ידיעת ההורים. כשחולקו לנו ממתקים, מיד היינו מפרישים חלק מהם, דבר שנדרש בשבילו גם אופי; היינו מורידים את השלל בחבל ארוך מחלון חדר הילדים שלנו, אך לפני שהאחרים יכלו ליהנות ממנו היינו מטלטלים קצת את החבל והיה עליהם לנסות ללכוד את מבוקשם. פעם אחת, בסוף שבוע אחד בסביבות חג הפסחא, נראה כי שאריות העוגה לא סיפקו לגמרי את הציפיות, ומן החצר נשמעו קריאות הולכות ומתגברות למצות! – ״אין לנו מצות!״ – ״מה, אתם יהודים,״ עלתה מן החצר קריאה במבטא ברלינאי כבד, ״ואין לכם מצות?! אז אנחנו הולכים ליאקוב מהבית השכן!״ – באיחור מה אני מוכרח להכיר בצדקתן של הביקורת והדרישה האלה.

(1) wendisch – וֶנדים הוא מונח גרמאני עתיק לסלאבים, במיוחד כאלה שגרו בסמוך לנהר אודר וממזרח לו, כלומר מערב-סלאבים. המונח אינו מציין קבוצה אתנית הומוגנית אלא מגוון של עמים ושבטים סלאביים.

(2) תחנת הרכבת המרכזית של מזרח-ברלין, שנקראת כיום ״תחנת הרכבת מזרח״ (Ostbahnhof), נקראה בשנים 1881 עד 1950 ״תחנת הרכבת שלזיה״.

(3) טקס הקונפירמציה, או האישוש, הוא טקס ההתבגרות בעולם הנוצרי, והוא מקביל פחות או יותר לטקס הבר-מצווה והבת-מצווה בעולם היהודי.

(4) על פי כותרת הרומן הראשון של דוסטוייבסקי.

(5) במקור בעברית באותיות לועזיות, Sukkah.

(6) Zuckes, סוכות בהברה אשכנזית.

(7) כאן בגרמנית: Laubhüttenfest.

(8) במקור בעברית באותיות לועזיות, Peßach.

 

יוזף רות/ זֶמֶר הקבצן

היום לפני 76 שנה נפטר יוזף רות, מגדולי הסופרים בשפה הגרמנית במאה העשרים. חייו היו רצופי נדודים וגלות, שהשפיעו רבות עליו ועל כתיבתו, ועשו אותו לאדם קוסמופוליטי במהותו, שבז לכל גילוי של לאומיות. לפני שבועיים ראה אור בהוצאת זיקית המצוינת תרגום שלי לאחת הנובלות הנפלאות שלו, הלוויתן. כמו שסיפרתי בריאיון רדיופוני שערכה איתי שלשום רונה גרשון-תלמי, רות כתב לא רק פרוזה, אלא גם שיכלל את הכתיבה הפיליטונית לכדי אמנות של ממש. מכיוון שמהכתיבה העיתונאית הזו לא תורגם כמעט דבר, החלטתי לתרגם לציון יום מותו את המאמר הקצר ״זמר הקבצן״.

יוזף רות בברלין

יוזף רות בברלין

זֶמֶר הקבצן

בקרן רחוב בקורפירסטנדם שמעתי קבצן שר ״דויטשלנד איבר אלס״, ״משמר הריין״, ו״נריע לך עטור ניצחון״. סערה השתוללה ברחובות הליליים, קור אכזרי עלה מאבני המרצפת, עוברי אורח נסחפו ברוח והשעה הייתה מאוחרת. איזה טעם יכול להיות בקיבוץ נדבות בקרן הרחוב הזו, שעוברי האורח המעטים חולפים בה בחטף, ואיזה רווח יכול לצמוח מכך?

נראה היה כאילו הקבצן עומד כאן על המשמר, כולו היה עטוף בדידות כמו עמדת שמירה לילית, ורק צייתנות מן הזן הצבאי היה בכוחה לגרום לו להישאר כאן. כן, אותו קבצן דמה לחייל המשרת שירות קשה, כפוי טובה, לא-היגייני, בלי לדעת מה הסיבה והתכלית למעשיו. וכמו תזמורת צבאית המנגנת שירי לכת פטריוטיים עליזים בשעה שהחיילים צועדים אליי גז רעיל ואליי השמדה, כדי להחריש בנגינתה את המחשבות על המוות, כך שר אותו קבצן במלוא גרון שירי גבורה, בעוד קיבתו על סף רעב וריאותיו על סף דלקת קטלנית. מדוע לא שר – אם כבר היה מוכרח לשיר – על מצוקת קיומו? את מי קיווה להביא בשיריו הפטריוטיים לידי מעשה של חמלה? האם האמין שרגשותיהם הלאומיים של עוברי האורח חזקים יותר מן הקור, מן החשש מפני הצטננות ומן הכמיהה למיטה החמה? וכי לא ידע כי דווקא הפטריוטים שוחרי השירים הלאומיים (כגון התעשיינים הגרמנים ופמלייתם) הם קופצי היד הגדולים ביותר הנמנעים ממתן נדבה? ומה אכפת לו, לקבצן חסר הבית, הרעב, הקופא, מה אכפת לו הריין ועטרת הניצחון? כיצד עלה בידו להסתיר היטב כל כך את מצוקתו האישית מאחורי הביטוי המוזקלי של רגשות לאומיים? קשה להניח שהניגון הנהדר, תנופת המלודיה או הטקסט הסוחף הם שאִפשרו לקבצן לשכוח את מצבו האומלל. כבר שמעתי בחיי לא מעט שירים פטריוטיים: מפי סטודנטים, מפי אזרחים שבעים, מפי קצינים ומפי אותו מעמד שפטריוטיזם אקוּסטי הוא זכותו המיוחדת, שיכול לשיר כי בטנו מלאה.

ואולם אותו קבצן שר בלי צדק. היה עליו לשיר אולי: ״מי שמעולם לא אכל את לחמו בדמעה…״ או את שיר הרעב מתוך המחזה ״האורגים״ או את שיר האורגים מאת היינה, המדבר על אריגת תכריכים לגרמניה… שירים כאלה לא רק שהיו הולמים את מצבו של הקבצן, אלא גם את אותה קרן רחוב ואת הפוליטיקה האירופאית הנוכחית.

הקבצן קיבל בוודאי מידע שגוי. מן הסתם אמר לו מישהו שהכלכלה זקוקה לשירה לאומית.

זה נכון אמנם, אבל לא בקרנות הרחוב. כלכלת המוזיקה הפטריוטית פורחת בליבות התעשיינים ובמועדוני הריקודים. שירה פטריוטית בלי שמפניה היא כמו תזמורת צבאית ששום פלוגה לא צועדת אחריה.

או שמא שר הקבצן והוא באמת חדור התלהבות? כלום נמלט מאומללותו אל חיק הפטריוטיזם? ושר כדי לא לזעוק? ושש אליי מלחמה כי אסור לו למרוד? אם ככה, הרי הוא סמלי. מליונים שרים בגרמניה ״נריע לך עטור ניצחון״, בעוד שהיה עליהם לשיר ״מי שמעולם לא אכל את לחמו בדמעה…״.

Vorwärts, 2.12.1923

שלט זיכרון ברחוב קורפירסטנדם 15. כאן נמצאה המסעדה האהובה על יוזף רות וכאן הוא כתב את הרומן הגדול שלו מארש רדצקי

שלט זיכרון ברחוב קורפירסטנדם 15. כאן נמצאה המסעדה האהובה על יוזף רות וכאן הוא כתב את הרומן הגדול שלו מארש רדצקי

הטקסט בגרמנית.

אוּבֶה טים

אדום הוא הצבע הראשון שאנחנו מזהים כעוללים והצבע האחרון שאנו רואים במותנו.

היום חוגג 75 שנה להולדתו אחד הסופרים הגרמנים בני ימינו האהובים עליי ביותר: אוּבֶה טים. ב-2011 ראה אור התרגום שלי לרומן ״אדום״ (עם עובד), ועד היום זה אחד הספרים שהכי נהניתי לתרגם. על מה הוא מספר? מדובר ברומן מורכב עם הרבה מאוד רבדים, ואני לא חושב שאני יכול להקיף את כולם ברשימה קצרה ולעשות צדק עם העומק שלו. בקיצור גמור אפשר לומר שהוא עוסק, כמעט כמו כל רומן, בעצם, בשני נושאים ובקשר ביניהם: אהבה ומוות.

תומס הוא ספדן מקצועי, כלומר אדם שנושא תמורת כסף הספדים בלוויות של אנשים שהוא לא מכיר. לפני כל לוויה הוא צריך לעשות תחקיר על הנפטר ועל חייו. יום אחד הוא מקבל משימה לשאת הספד על מי שהיה חבר נעורים שלו מימיו כמהפכן בשנות השישים. תוך כדי התחקיר נפרשת פרשת החיים של דור המהפכנים ההוא, לפעמים מנקודת המבט של הימים ההם, לפעמים מנקודת המבט של הספדן המקצועי של ימינו. כשתומס מגלה תוך כדי תחקיר שידידו התכוון לפוצץ את עמוד הניצחון בברלין כפעולת מחאה, מתחילות גם השאלות המוסריות של המאבק למלא תפקיד בזכרונות שלו.

אבל לא רק לעצמו הוא מספר על הימים ההם, אלא גם לאהובתו: אישה נשואה, צעירה ממנו ביותר מעשרים שנה, שסיפור האהבה ביניהם מתחיל – איך לא – בלווייה. לאהובה הזאת, שחיה חיים אחרים כל כך, מנסה תומס לתאר את רוח הימים ההם.

כאמור, הספר מורכב מאוד, הוא סיפור אהבה יפהפה, הוא סיפור בגידה, הוא סיפור על מהפכנות, על השאלה המוסרית החשובה: מה פירוש לחיות חיים נכונים וטובים, הוא סיפור על הדרכים השונות להוציא לפועל את הדבר הזה שנקרא חיים, והוא סיפור על המוות, שאולי נותן להם משמעות.

ההווה של הסיפור מתרחש בברלין של ראשית שנות האלפיים, עיר שחווה תהפוכות היסטוריות ופוליטיות גדולות, ואין ספק שהיא רקע הולם לרומן שעוסק בכל השאלות הגדולות האלה. במובן כלשהו הרומן הוא גם שיר הלל לעיר הנפלאה הזו. וככה הוא מתחיל:

Rot

אני מרחף. כאן למעלה יש לי נקודת תצפית טובה, אני יכול לראות את הצומת כולו, את הרחוב, את המדרכות. למטה, אני שוכב. התנועה נעצרה. רוב הנהגים יצאו מן המכוניות. סקרנים נקהלו, אחדים מהם עומדים סביבי, מישהו מחזיק את ראשי, בזהירות רבה, אישה, היא כורעת ברך על ידי. מכונית התנגשה בחלון ראווה של חנות שעונים, מכאן למעלה אני לא יכול לזהות את דגם המכונית, אבל אני גם לא בקי במיוחד בדגמי מכוניות. חלון ראווה גדול שהתנפץ כמו ענן מנצנץ ועכשיו הוא מפוזר על הארץ: בתים, עצים, עננים, אנשים ושמים משתקפים בו פיסות־ פיסות, מכאן למעלה — פאזל גדול, אבל הכול בשחור־לבן. למרבה הפליאה אין צבע. ועוד דבר מוזר: ההוא שלמטה אינו חש כל כאב. עיניו פקוחות.

אני שומע קולות, קוראים לאמבולנס, סקרנים שואלים מה קרה, מישהו אומר: הוא חצה את הכביש באדום. אחר אומר: הנהג עוד ניסה לסטות.

הנהג יושב על שפת המדרכה, הוא אוחז את ראשו בשתי ידיו, הוא רועד, כל גופו רועד, ואילו אני שוכב שם שלֵו, שום כאב, מוזר. המחשבות, לעומת זה, עפות לכל עבר, ואת כל מה שאני חושב אומר ברור קול פנימי. זה טוב, כי הדיבור שייך למקצוע שלי. התיק שלי מוטל על הכביש שלושה או ארבעה מטרים ממני, הוא נקרע כמובן, תיק עור ישן. החבילה הקטנה ובה חומר הנפץ עפה מתוכו, גם הפתקאות, הכרטיסיות, הדפים עם ההערות, איש אינו נותן את דעתו עליהם, הם מתעופפים להם מעל לכביש. ואני חושב: אני מקווה שהם ייזהרו. אני גם מבקש לומר: זהירות, זה חומר נפץ, אבל לא מצליח. קשה לי לדבר, קשה מאוד, בייחוד המילה הזאת, מוזר, כי אני יכול לחשוב עליה ולשמוע אותה בקלות. ובכן, לא לומר כלום. לשתוק. החיים שלך הם תוהו ובוהו. אילו מחשבות עוברות בראש ברגעים כאלה! תן לנו להצעיד את העסק שלך קדימה באמצעות ייעוץ אישי. אילו יכולתי לעצום עיניים עכשיו, אני חושב, הייתי מוצא שלווה. ועוד דבר: אני שומע את צ'רלי פרקר מנגן, בבהירות רבה, את תחילת קטע הסולו ב־Confirmation.

***

באתי ממנה והייתי — אולי זה יהיה חשוב אחר כך בשביל הביטוח — בדרך ללקוח. היא טלפנה אליי כשהייתי בבית הקפה. השמש עמדה כטפח מעל הגגות, וצל העצים עוד כיסה את השולחנות. כבר היה די חם, אפילו חם מאוד. בלילה האוויר התקרר רק מעט. עישנתי, שתיתי קפה וניסיתי למצוא לכל הפחות התחלה לנאוּם שאני צריך לשאת מחר. מעולם לא דחיתי כל כך כתיבת נאום. השעה דוחקת. לעתים קרובות דרוש רק משפט אחד, משפט שיגרור את כל שאר המשפטים, התחלה הנושאת בתוכה הכול. רשמתי כמה מילות מפתח. מלאך ההיסטוריה. הנקודה האדומה בלובן הפרח היא סימן לפרי. שינוי השם. יונה במעי הלווייתן. עמוד הניצחון. מכתב קבלת האחריות.

ואז היא טלפנה. הטלפון הנייד צפצף.

הרחש האלקטרוניִ הקשה לשמוע את קולה: אתה מוכרח לבוא.

אני יושב על נאום. את יודעת. 

כן. אבל אתה מוכרח לבוא. בבקשה.

לאן?

אליי. עכשיו.

עישנתי את הסיגריה עד סופה, שילמתי, הכנסתי לתיק את הדפים ואת הפתקאות ועליהן מילים אחרונות מפורסמות, והלכתי לתחנת האוטובוס. מה היא רוצה? מה פשר החיפזון הזה? חששתי, בעצם פחדתי, שאולי בֶּן גילה הכול. אבל אולי היא פשוט לא יכולה עוד לשאת את כל הסודות האלה, את ההסתתרות הזאת, את ההעלמה וההסתרה. הלוא לעתים קרובות דברים של מה בכך מולידים וידויים שאחריתם מי ישורנה. לְ ַשקר, היא אומרת, זה דבר מחליא — ובשבועות האחרונים היא נאלצה לשקר פעמים רבות. ואולי הגיעה לאוזניו של בן שמועה כלשהי, אולי אחד ממכריו שיש לו ילדים קטנים ראה אותנו בגן החיות, כן, בגן החיות, נפגשנו שם לעתים קרובות. ואולי בן התחיל לחשוד בגלל הפגישה שלנו בדירה.

פעם אחת, זמן קצר אחרי שהכרנו, שכבנו בדירה שלה, ואז כמעט התגלה הכול. אחר כך הייתי אצלה רק בנוכחות אנשים אחרים, בבראנץ' של יום ראשון, לקוקטייל של אחר צהריים, בארוחות הערב שהיא עורכת אחת לחודש, וכמובן, לרגל פתיחת התערוכה האחרונה. חדר הכניסה לבניין הוא כמו בוורסאי, מראות על הקירות, פֵיות מפזרות פרחים, פרפרי גבס, מנורות לוטוס מברונזה, אתה סוגר אחריך את סורג הברזל הפרחוני ומעלית של מהגוני נושאת אותך בגניחות קלות אל הקומה השנייה, דלת הדירה גדולה כמו שער של ממגורה, ראשי מלאכים של עץ מקדמים ברינה את פני האורח, מסדרון, שורה של ארבעה חדרים, דלתות כפולות כנפיים, ומאחוריהן משהו שלא יתואר, לא דממה קרה ולא רִיק לבן חמוּר, כלל וכלל לא. חשבתי שאני נכנס לאָטֶלְיֶה של מָקַרט. ספת ארגמן שאִמרתהּ מרוקמת זהב מעשה תשבץ, שתי כורסאות עם דוגמה של להבות טיגריס, על הרצפה פרוות דוב לבן שראשו מפוחלץ, עיני הזכוכית שלו מביטות כלפי מעלה בחמדנות, אוזניו העגולות זקופות, שיניו לבנות, שפתיו מצופות לכה שחורה, כך הוא מביט בחיוך של תאווה ברגלי הנשים הפוסעות על פרוותו. מלאכת מחשבת, מבט הדובים החשקני הזה הבא מלמטה. על שני כנים עומדים אגרטלים ראוותניים כבירים שהיו משמחים בוודאי גם את וילהלם השני, כחולים, מעוטרים בגראציות ורודות ששדיים שופעים להן, ולעומת זה החלק החדיש: ארונית, לא, מזנון, לא, מיצב, פסל של פלדה, זכוכית, פלסטיק ועץ סיסם, המשלב בתוכו את מכשיר הטלוויזיה ואת מערכת הסטראו, על הקיר טפֶּט ירוק־טרופי, שתי מראות במסגרות זהב עבות, שני ציורי שמן, גם ענקיים וגם גרועים, באחד כבשים רועות, באחר קדושה צעירה נושאת מבט מיוחם אל השמים, ואת הכול מאירים זרקורים קטנים באור דרמטי, את המיטה הענקית במצעיה הירוקים, כמוה כמגרש ספורט, את חדר הספרייה ואת כורסת הקטיפה באור אדום, חדר האמבטיה דומה למערה מלאכותית בגנו של לודוויג השני. בשנים האחרונות ביקרתי בדירות רבות, אבל דבר דומה לזה ראיתי בפעם האחרונה רק אצל דודה־רבתא אחת. הייתי צריך להתאמץ שלא לרוץ בחדרים ולקרוא קריאות "אוהו" ו"אהה" מגוחכות, לא מתוך התפעלות, אלא מפני שהגיבוב המצועצע הזה היה הדבר האחרון שציפיתי לראות בדירה שלה. היא מקדימה את זמנה.

אני חי בחדרים ריקים ולבנים, בלי דברים מיותרים, קצת מיוּשן, כמו שהיא אמרה מיד. שני חדרים ריקים בדירת גג, הכול לבן. חוץ מזה הרבה אפור וחום: בגדי העבודה שלי, לא חדשים כלל, אבל מאיכות טובה, בגדים שאפשר ללבוש גם מרופטים או עם חורים: קשמיר, כותנה, משי. מעיל, חליפה, מגבעת, "בורסלינו", מתנה מעמית יקר, נקנתה באלכסנדרייה. שום ספר, חוץ מספר הספרים. מהמתחרים אפשר רק ללמוד. אני קונה בכל פעם רק ספר אחד, קורא אותו ואז נותן אותו במתנה או משאיר אותו בסניף הדואר. כל חפציי הם מיטלטלים, למשל מכונת הכתיבה הניידת, ויקטוריה מתוצרת ַאדלֶר. אני אחד האחרונים שעוד מתאמץ לכתוב במכונה מכנית. טוב, הרי אני לא צריך לכתוב רומנים. אני רואה לפניי את אצבעותיי המוארכות כמפרקי פלדה צנומים, שומע את המכניקה, את הגוון העמוק של צליל ההקלדה. בשעת ההקלדה אני נהנה לראות את הזרועות ועליהן תבליט האותיות מקישות בסרט הדיו. את ההערות אני כותב בעט נובע, לפעמים אני מרגיש ששאר הרוח זורם מאצבעותיי. כל הכרטיסיות כתובות בכתב יד: מילים אחרונות מפורסמות, פתגמים חשובים. הדבקוּת בצורת הכתיבה המיושנת הזאת איננה נובעת, לאמתו של דבר, מהתרסה וגם לא מפּחד ממחשבים, אני פשוט נהנה לשמוע את המכניקה, או בשעה שאני כותב בעט נובע ואז חדל לכתוב ומהרהר, אני נהנה לראות את ברק הלחלוחית של הדיו השחור־עמוק נהפך לאפור־שחור דהה.

מזוודה ותיק, אלו כל חפציי. בכל עת אני יכול לצאת לדרך.

היא לא האמינה לי שזה כך ולכן עשתה פעם אחת דבר שבדרך כלל היא נמנעת באדיקות מלעשותו, ובאה אתי אל ביתי, אל דירת הגג הזאת, שני חדרים, אמבטיה, מטבח, שולחן, שני כיסאות ישנים שמצאתי, מזרן פוטון יפני על הרצפה, שטיח קילים בתור כיסוי מיטה, הדוגמה האדומה דהויה והוא מהמאה שעברה, מתנה מלקוח שחסכתי ממנו בכי, וגם כורסה: עור, מסגרת פלדה, תוצרת שווייץ. על הקיר — מגילת קליגרפיה יפנית, כמה סימניות שחורות על נייר אורז חום בהיר, יפנולוג אחד תרגם לי אותן: מילים הוגות במילים.

אילו נאלצתי לארוז את חפציי למנוסה פתאומית, יש רק שלושה דברים שהייתי מצטער שאני צריך להשאיר מאחור: הכורסה, הקילים הארוג, שצבעו משתנה בהדרגה מארגמן לאדום־אש, והמגילה היפנית. את הקילים ואת הכורסה הייתי מנסה לאחסן אצל הסופר הצעיר. הוא נכנס לפני חודשיים לדירת הגג שממול. לפעמים אני שומע אותו מדבר אל הרהיטים שלו. דיאלוג. כשהוא מדבר אליהם וכשהוא שותק. אני מבחין בבירור מתי הוא מאזין לתשובותיהם, שלצערי אינני יכול להבינן. אין לך סיכוי להצליח לדגדג אותי, הוא אומר, ומדבר כנראה אל הכיסא, ואתה תעמוד עכשיו בשקט, לעזאזל, הוא אומר לשולחן, אני מניח.

גם היא שמעה אותו מדבר בפעם ההיא, כשבאה אליי, אבל טענה שהוא פשוט מדבר אל עצמו.

לא. פשוט צריך להקשיב דרך הקיר.

אבל מי יכול לעשות את זה?

אני.

היא צחקה, וכשאיריס צוחקת, שמי ברלין זוהרים. היא מתחילה בשקט, כאילו מישהו מדגדג אותה קצת, היא פותחת את הפה, שפתיים מלאות, שפתיים שמדגישות עוד יותר את פתיחת הפה, מקיפות אותה, היא מושחת אותן בשפתון אדום־עמוק, השיניים שלה, שיניים לבנות ישרות, חוץ משן חותכת אחת שרוקדת מחוץ לשורה ועומדת קצת באלכסון, החניכיים המבליחות בוורוד, והן גם מוצקות, זאת אני יודע, חלל הפה הזה האדום־עדין — היא צוחקת, האַיילַיינר שלה נמרח, היא צוחקת כדרך שאחרים בוכים. השיחות סביבה נפסקות באחת, אנשים נושאים אליה את מבטם, בתחילה מוטרדים, אחר כך מחייכים, לבסוף צוחקים אתה, בלי שיהיה להם שום מושג למה הם צוחקים. יותר מכול אני אוהב אצלה את הצחוק הזה. הוא מסלק כל עצב, והוא גם כנראה הסיבה העמוקה להצלחה שלה. מובן שגם דברים אחרים תורמים להצלחה הזאת: הרגליים, השׂער ובייחוד העיניים, ליתר דיוק: הרגישות שלהן לאור. לכן היא מרכיבה כמעט תמיד את משקפי השמש בסגנון אוֹדרי הֶפּבֶּרן. ורק כשהיא רוצה לבחון במדויק את הצל, היא מסירה את המשקפיים: את פְּלַג־הצל, את גון־הצל, את פיזור־הצל, את מוקד־הצל, היא יכולה להגיד אז דברים כמו: יש בזה יותר מדי לבן, צריך עוד קצת ורוד, נגיעה קלה, זה מה שאמרה בדירת הגג שלי. החדרים נראו לה ריקים כל כך, לבנים כל כך, קרים כל כך. לא מזמן ראתה דירה של משורר אחד, דירה נוראה, גם ריקה גם משעממת. סטרילית. וככה הוא גם כותב, כמובן. אין לה ספק שהסביבה הקרובה, החדרים, ובייחוד התאורה שלהם, משפיעים השפעה עמוקה ביותר על הלא מודע שלנו, ופירושו של דבר כמובן שהם משפיעים גם על החשיבה ועל ההתנהגות שלנו, וגם, כן, גם על הדמיון שלנו. דבר כלשהו מעורר את הדמיון, היא אומרת, רק כשהוא מואר באור הנכון, כשהוא יוצא לאור. כמו שן הלווייתן עם העיטור המגולף שמונחת על שולחני. כשמחזיקים אותה, השנהב כבד להפתיע, ומבעד לפני השטח המבהיקים זוהר אלינו גם משהו משכבות ההתפתחות הפנימיות. ספינת מפרש ודיוקן אישה חרוטים בשנהב, מוקפים בחבל מסוגנן, ומתחתם, בכתב גחמני משהו, מופיע השם: רֶבֶּקה. 1851. אולי הכוונה לאישה המחכה במרחקים, ואולי לספינה.

לא ידעתי בכלל שללווייתנים יש שיניים.

לראשתנים יש.

גם התמונה שתליתי במטבח מצאה חן בעיניה, התמונה היחידה בדירה.

יפה. הוֹרְך. היא בטח עלתה הון.

לא. קיבלתי אותה תמורת נאום. במקצוע שלי עוד מתקיימים שרידים של כלכלה טבעית.

ההורך שלי הוא לא תמונה במובן המקורי של המילה. מאחורי זכוכית ממוסגרים דפים מודפסים במכונת כתיבה, בולטים מעט מפני השטח, מקצתם מקופלים בקפידה, מקצתם מקומטים, באופן המזכיר את קפלי המוח, מודבקים למשטח, ובאמצע, בנוף הנייר, מונח כרטיס נוכחות מוחתם של פועל בניין, מטונף בעקבות מגפיים, הכול מציאוֹת, אבל מציאות שחיפשו אחריהן במכוּון, וזה בעצם כל העניין. סוד קסמם של הדפים, המגלים רק שברי מילים בפאות הקפלים, בלי שום הקשר, מילים שנדחסו יחדיו במקרה, סוד קסמם טמון בכך שהורך מאתר בעקשנות של בלש את עוזרות הבית של משוררים ברלינאים ומבקש מהן, לפעמים אפילו משחד אותן, לאסוף בשבילו כתבי יד מסל הניירות. לאחר שיצר שבע תמונות כאלה מוּצה המאגר הברלינאי. שאר סופרי ברלין היו בעיניו עלובים כל כך, שהוא לא רצה לשַמר את כתבי היד שלהם גם בתמונות.

תמונה נפלאה, פשוט נפלאה.

רוצה אותה?

בשמחה. מאוד. בטח. אבל איך אסביר את זה לבֶּן, הוא הרי מכיר את הורך, הוא גם יודע שהורך לא מוכר בדרך כלל את התמונות שלו, ואם כן אז רק במחירים מטורפים. לא, זה בלתי אפשרי.

ואת חושבת שבן לא שם לב לכלום?

כלום.

זאת אומרת, אין לו אפילו, איך לומר, חשד?

לא.

וזה מפתיע אותי, כי במקצועו הוא חַשָב בקונצרן מכוניות. חשבתי שאנשים כאלה חמושים בחשדנות תמידית ובחדות עין. אבל בן לא הבחין בשום דבר עד עכשיו, גם לא באותו אחר צהריים כשחזר הביתה במפתיע, ואיריס יצאה אליו בפנים אדומים יוקדים ובחצאית הפוכה שתפריה נראו בבירור. אולי חשב שזהו אחד מחידושי האופנה האלה, ללבוש את החצאית עם צד התפרים כלפי חוץ. והסומק? הלחיים שלה פשוט להטו. את זה אין ספק שראה. פאות שׂערה היו מיוזעות, דביקות, כאילו עלתה בריצה עשר קומות לקראתו. בידה המאוגרפת החזיקה ממחטת תחרים שחורה — התחתונים שלה. בן לא ראה כלום, גם לא את העובדה שאני נועל נעליים חצאיות שחורות בלי גרביים. יצאתי משירותי האורחים, ציננתי לי שם את הפנים, רחצתי ידיים, התלבשתי, אבל במנוסתי אל השירותים שכחתי את הגרביים, הם עדיין היו מונחים לפני המיטה הזוגית הירוקה כמגרש ספורט.

הוא הביא לי את המאמרים על הפילוסופיה של האור, הסבירה לבן את נוכחותי. ברגע הראשון פחדתי שהוא יכה. עמדנו במסדרון הרחב בדיוק על יד מחבטי הגולף שלו. אבל הוא רק אמר: שלום, נעים מאוד, והושיט לי את ידו. אהבתי את הנאום שלך, ואתה יודע מה הרשים אותי במיוחד? המוזיקליוּת בנאום שלך, הכול חלק, וגם הקטע עם הדמעות מצא חן בעיניי מאוד. אני מתאר לעצמי שאתה בטח שר, אתה בוודאי זמר.

לא, אמרתי, לשיר אני לא יודע, אבל אני מנגן, פסנתר, לפעמים אני מנגן ג'ז. סיפרתי על הלהקה שמנגנת בימי ראשון בבוקר, להקה של גברים מזדקנים, וביקשתי להסיט כך את תשומת הלב מכפות רגליי העירומות מגרביים. אני לא מספר את זה אף פעם, גם לא למכרים, אף על פי שאנחנו מופיעים לפני קהל. יש דברים, ֲאבֵלִים נכבדים, שיפה להם השתיקה, כדי שיישארו טהורים ולא נפגום בהם בהתמכרות לתהילה ובחברותיות מחושבת. למען איריס הפרתי את הכלל הזה.

למחרת נמנעתי מלשאול אותה מי סילק את הגרביים, היא או הוא, גרביים טובים שצבעם פחם־אבן, וגם החַשב בוודאי לובש כמותם. היא לא רצתה לדבר על זה, בעיניה הייתה הסצנה כולה מביכה, איומה, אפילו מבחילה, היא לא יכלה לצחוק על זה כמוני.

מזעזע, רציתי שהאדמה תבלע אותי, אמרה. אסור לדבר על זה. זה פוגע בכבודו.

כן, זה טיפשי ומגוחך — בשבילנו, אבל לא בשבילו, לא, כבודו של התמים לא יכול להיפגע.

 מה אתה מקשקש!

היא הייתה על סף בכי. כשהרימה את עיניה לבסוף, לא הביטה בי, היא טלטלה את ראשה כמבקשת לנער מעליה הכול. אני לא יודע למה לא שמה קץ למערכת היחסים שלנו באותו רגע. זה היה יכול להיות פשוט והגיוני.

 כתבה של אבנר שפירא על אובה טים ועל הספר.

הספר באתר של עם עובד.

קורט טוכולסקי/ברלין! ברלין!

היום לפני 125 שנה נולד קורט טוכולסקי, אחד העטים המושחזים של תקופת ויימאר. משורר, סופר סטיריקן ופליטוניסט יהודי, שהפך לאחד המבקרים הנוקבים ביותר של המיליטריזם והדיקטטורה. הרומן המפורסם ביותר שלו הוא ״טירת גריפסהולם״ שתורגם לעברית בידי יעקב גוטשלק ומומלץ מאוד לקריאה. הוא עוסק בשאלות של אסקפיזם ופעולה, שנראה לי שיכולות לעניין גם אותנו היום.

מכיוון שבשנים האחרונות מדברים הרבה על הדמיון של ברלין בימינו לברלין של רפובליקת ויימאר, החלטתי לתרגם את אחת הרשימות הקצרות הראשונות שלו על ברלין, שפורסמה בשם עט (היו לו חמישה) ב-21 ביולי 1919:

שלט זיכרון על בית הולדתו של טוכולסקי בשכונת מואביט בברלין

שלט זיכרון על בית הולדתו של טוכולסקי בשכונת מואביט בברלין

קורט טוכולסקי / ברלין! ברלין!

Quanquam ridentem dicere verum Quid vetat?

[לטינית: ואולם מה מונע אותנו מלומר את האמת בחיוך? (הוראטיוס)].

אין שמיים מעל העיר הזאת. ספק אם השמש זורחת בה בכלל; על כל פנים, לראות אותה אתה רואה רק כשהיא מסנוורת אותך בשעה שאתה מבקש לחצות את השדרה. אמנם תושבי העיר מגדפים את מזג האוויר, אבל בברלין אין מזג אוויר. לברלינאי המצוי אין זמן. הברלינאי המצוי הוא בדרך כלל מפוזנן או מברסלאו. הוא תמיד מתכנן משהו, מטלפן, קובע פגישה, מגיע מותש ובאיחור – יש לו הרבה מה לעשות.

בעיר הזאת לא עובדים אלא קורעים את התחת (גם ההנאה כאן היא מאמץ שצריך להתכונן לקראתו ושרוצים להרוויח ממנו משהו.) הברלינאי אינו חרוץ אלא מצוי בכוננות תמידית. למרבה הצער הוא שכח לגמרי לשם מה באנו לעולם. גם בגן עדן – בהנחה שהברלינאי יגיע לגן עדן – עוד יהיה לו משהו מתוכנן לשעה ארבע אחרי הצהריים. לפעמים אפשר לראות ברלינאיות יושבת על המרפסות שלהן, הצמודות לקופסאות האבן שמכנים כאן ״בתים״. ושם יושבות להן הברלינאיות ועושות הפסקה.

הן בדיוק בין שתי שיחות טלפון או מחכות לפגישה או – במקרים נדירים – גמרו משהו מוקדם מהצפוי; וכך הן יושבות להן ומחכות. ואז הן רצות פתאום כחץ מקשת: אל הטלפון או אל הפגישה הבאה.

העיר הזאת – אם יורשה לי לומר – מושכת את העגלה שלה תמיד באותו המסלול, ולא שמה לב כלל שהיא נעה במעגלים ולא מתקדמת לשום מקום. לפעמים רואים שניים מדברים זה עם זה, אבל הם לא משוחחים, הם פשוט משמיעים את המונולוגים שלהם זה לעומת זה.

הברלינאים גם לא מסוגלים להקשיב. הם פשוט מחכים במתח עד שהשני יגמור לדבר, ואז הם מרביצים את המונולוג שלהם. ככה מתנהלות רוב השיחות בברלין.

הברלינאית היא עניינית וברורה. גם בענייני אהבה. סודות אין לה. היא בחורה חביבה וטובה, ומשורר השכונה האבירי אוהב להרבות עליה את ההלל.

הברלינאי לא מפיק הרבה מהחיים, אלא אם כן הרוויח מתישהו כסף. חברויות הוא לא מטפח, כי זה כרוך ביותר מדי טרחה – הוא פשוט נפגש עם המכרים שלו, מקשקש איתם קצת, ובעשר בערב הוא כבר מנומנם.

הברלינאי הוא עבד למנגנון שיצר. הוא נוסע בתחבורה הציבורית, מבקר בתיאטרון, סועד במסעדות ועובד שכיר. במידה פחותה מזו הוא אדם. המנגנון מורט את קצות עצביו, והוא נכנע לו בלי מעצורים. הוא עושה כל מה שהעיר דורשת ממנו. רק לחיות הוא למרבה הצער לא חי.

הברלינאי נוהם ורוטן כל היום, ואת הטרטור הזה הוא מכנה עמל יומו. מעבר לזה הוא לא עושה כלום. אפשר לחיות שבעים שנה בעיר הזאת בלי שהנשמה תפיק מכך תועלת ולו זעומה ביותר.

פעם, בעבר, ברלין הייתה מנגנון מתפקד היטב. בובת שעווה בנויה לתלפיות, אשר הייתה מניעה מאליה את גפיה כשהיו מכניסים מטבע של עשרה פפניג לחריץ בראשה. כיום אפשר להכניס הרבה מטבעות של עשרה פפניג, אבל הבובה בקושי זזה – המנגנון חלוד והתנועות איטיות ונרפות. שכן בברלין יש שביתות לרוב. מדוע …? אף אחד לא יודע בדיוק. חלק מהאנשים הם נגד וחלק מהאנשים בעד. מדוע …? אף אחד לא יודע בדיוק.

הברלינאים זרים זה לזה כעכבישים. אם לא מכירים ביניהם איפשהו, הם רוטנים זה כלפי זה ברחוב וברכבת, כי אין להם הרבה מן המשותף. איש אינו רוצה לדעת משהו על זולתו, וכל אחד חי לעצמו. ברלין משלבת את החסרונות של מטרופולין אמריקאית עם אלו של עיר שדה גרמנית. את היתרונות שלה תמצא רק במדריך הטיולים.

כל קיץ מתחוור לברלינאי שאפשר לחיות גם בכפר. הוא מנסה את זה במשך ארבעה שבועות, אבל זה לא עולה בידו – מפני שהוא לא למד איך עושים את זה והוא לא יודע מה פירוש לחיות. וכשהוא שוב נוחת מאוּשָר בתחנת הרכבת המרכזית, הוא ניגש לחשמלית שלו ושמח שהוא שוב בברלין. את החיים הוא שכח.

הימים נוקפים, המולת היומיום באה והולכת, וגם אילו עשינו זאת כבר מאה שנה, אנחנו הברלינאים, מה אז …? כלום היינו יוצרים משהו? משפיעים? מפיקים מזה משהו למען חיינו, למען חיינו הפנימיים, האמיתיים? וכי היינו צומחים, מתפתחים, פורחים? האם היינו חיים…?

ברלין! ברלין!

ולאחר שקרא העורך עד כאן, הוא קימט את מצחו קלות, חייך חיוך חביב ואמר בנועם לבחור הצעיר שעמד לפניו: ״נו, נו! אבל זה הרי לא עד כדי כך נורא! אתה שוכח שגם לברלין יש יתרונות והישגים! לאט לך, בחורי! אתה עוד צעיר!״

ומאחר שהבחור הצעיר היה אדם מנומס באמת, ובזכות אדיבותו הצנועה אהוד ונערץ על כולם, הוא הסיר את כובעו במחווה משונה במקצת שלמד בשיעורי ריקוד, נשא את עיניו השמיימה ואמר באמונה ובבטחון: ״יברך האל את העיר הזאת.״