אֶמינֶה סֶבְגִי אֶזדָמָר / איסטנבול שלי

״הירח היה גדול כל כך, כאילו הוא שוכן רק בשמי איסטנבול, אוהב רק את איסטנבול ומתמרק מדי יום רק בשביל העיר הזאת.״


אֶמינֶה סֶבְגִי אֶזדָמָר
היא סופרת, שחקנית ובמאית תיאטרון טורקייה-גרמנייה, שחיה כבר שנים בברלין, אבל בלבה היא נושאת את איסטנבול של ילדותה; זו עיר שלא רק ים חוצה אותה, אלא גם תרבויות ודתות. תרגמתי לאתר ״מעבורת״ את הסיפור "איסטנבול שלי" מפרי עטה.

מה מותר לסאטירה? / קורט טוכולסקי

בעקבות פרשת ארדואן–במרמן שמסעירה את גרמניה בימים האחרונים וכמעט כבר הפכה בעצמה לסאטירה (לבקשת ממשלת טורקיה, ממשלת גרמניה החליטה לאפשר לפרקליטות המדינה להעמיד לדין סאטיריקן לפי סעיף בחוק שהיא מתכוונת לבטל), החלטתי לתרגם את המאמר המפורסם של טוכולסקי ״מה מותר לסאטירה?״. מן הסתם כבר קיים תרגום לעברית של המאמר, אבל ככה הוא גם יהיה נגיש ברשת.

מה מותר לסאטירה? / קורט טוכולסקי

גברת פוקראט: ״אבל צריך שאדם יוכל ליהנות מהאמנות.״
יוהאנס: ״מהאמנות יכול אדם לקבל הרבה יותר מאשר רק הנאה.״
                                                                 גרהרט האופטמן

כאשר מישהו אצלנו מספר בדיחה טובה, חצי גרמניה יושבת על הספה ונעלבת.
הסאטירה נראית כעניין שלילי לחלוטין. היא אומרת: "לא!". סאטירה הקוראת להנפיק איגרות חוב ממשלתיות למימון המלחמה אינה סאטירה. הסאטירה נושכת, צוחקת, מצפצפת ומתופפת על תוף שכירי החרב הססגוני נגד כל מה שדורך במקום בליאות.
סאטירה היא עניין חיובי בהחלט. בשום תחום לא מסגיר עצמו חסר האופי מהר יותר מאשר כאן, שום דבר אינו מראה מהר יותר מיהו מוקיון חסר מצפון, אחד התוקף היום את זה ומחר את האחר.
הסאטיריקן הוא אידאליסט פגוע: הוא רוצה שהעולם יהיה טוב, אבל העולם הוא רע, וכעת הוא יוצא נגד הרוע.
הסאטירה של אמן בעל אופי, הלוחם למען הרצון הטוב, אינה ראויה אפוא להתעלמות הבורגנית ולרטינה הזועמת שבהן מבטלים בארצנו את האמנות הזאת.
הטעות העיקרית של הגרמני היא זאת: הוא מבלבל בין מה שמוצג ובין מי שמציג. אם ברצוני להצביע על ההשלכות של אלכוהוליזם, כלומר להילחם בקלקלה הזאת, לא אוכל לעשות זאת באמצעות פסוקי תנ״ך חסודים, אלא הדרך היעילה ביותר תהיה להציג שיכור חסר תקנה. ארים את המסך הפרוש על הריקבון ומסתיר אותו, ואומר: ״רְאו!״ – בגרמניה מכנים זאת ״גסות רוח״. אבל אלכוהוליזם הוא דבר רע, הוא מזיק לעם, ורק אמת אכזרית עשויה להועיל כאן. אותו דבר היה נכון בעבר בנוגע לאומללותם של האורגים, ובנוגע לזנות זה עדיין נכון גם היום.
השפעתה של הזעיר-בורגנות הותירה את הסאטירה הגרמנית בגבולותיה העלובים כל כך. נושאים גדולים כמעט אינם מטופלים כלל. ״סימפליציסימוס״ היה היחיד – כאשר עוד התנוסס עליו הבולדוג האדום הגדול – שהעז לגעת בכל הפרות הקדושות הגרמניות הללו: בחייל האלים, בביורוקרט המעופש, במורה המכה, ביצאנית, בתעשיין השמן והעצלן ובקצין המאנפף. אפשר בהחלט שתהיה לך דעה על כל הנושאים הללו, וכל אחד רשאי לחשוב שהתקפה כלשהי היא בלתי מוצדקת או מוגזמת, אבל את זכותו של אדם הגון להצליף בבני זמנו אסור להחריב במילים דורסניות.
האם הסאטירה מגזימה? הסאטירה חייבת להגזים, ועל פי מהותה העמוקה ביותר היא בלתי צודקת. היא מנפחת את האמת כדי שתהיה ברורה יותר, ואין היא יכולה לעבוד אלא לפי הפסוק בתנ״ך: ״האף תספה צדיק עם רשע?״.
ואולם במעמקי נפשם של הגרמנים טבוע הנוהג המייגע לחשוב ולהתנהג לא כאינדיבידואלים, אלא כמעמדות וכאיגודים, ואוי לך אם תעז לפגוע באחד מאלה. מדוע המגזינים הסאטיריים שלנו, הקומדיות והסרטים שלנו כחושים כל כך? מפני שאיש אינו מעז להכעיס את התמנון הענק המעיק על הארץ כולה ורובץ עליה שמן, עצלן, וממית.
אפילו לצאת נגד אויב הארץ הסאטירה הגרמנית אינה מעזה. מובן שאל לנו לחקות בהתלהבות כל קריקטורת מלחמה צרפתית גועלית, אבל איזו עוצמה הייתה להן, איזה זעם בסיסי, איזו הצלחה ואיזו השפעה! אמת: הן לא נרתעו משום דבר. לעומתן היו תלויים הלוחות שלנו עם מספרי הצוללות, לא הזיקו לאיש, ואיש לא קרא אותם.
אל נהיה קטנוניים כל כך. לכולנו – למורים ולאנשי עסקים ולפרופסורים ולעורכים ולמוזיקאים ולרופאים ולפקידים ולנשים ולשרי ממשלה – לכולנו יש פגמים וצדדים קומיים וחולשות קטנות וגדולות. ובאמת שאיננו צריכים למחות בכל פעם שמישהו מספר עלינו בדיחה טובה באמת סוף סוף (״קצבים, שימרו על רכושכם היקר מכול!״).* מותר לה להיות מרושעת, אבל היא חייבת להיות כנה. אין אדם הגון ואין מעמד הגון שלא יצאו נשכרים מאיזו מהלומה הגונה. הוא רשאי להשיב באותם האמצעים, הוא רשאי להכות בחזרה – אבל שלא יעלב או יפגע ויסב את ראשו בזעם. רוח טהורה יותר תנשב בחיים הציבוריים שלנו אם לא כולם יעלבו כל הזמן.
אבל כפי שפני הדברים הם כיום, היהירות התמידית רק הולכת ומתנפחת לכדי שגעון גדלות. הסאטיריקן הגרמני נוהג כמי שמהלך בין הטיפות ונזהר זהירות יתרה בענייני מעמדות, מקצועות, דתות ומוסדות. אין ספק שהוא רוקד כך ריקוד מלא חן, אבל בטווח הארוך זה גם מתיש. הסאטירה האמיתית מטהרת את הדם: ומי שדמו טהור, גם גון פניו טהור.
מה מותר לסאטירה? הכול.

 

[פורסם לראשונה בשם העט איגנץ וורובל (Ignaz Wrobel) ב-27 בינואר 1919 בעיתון ברלינר טאגבלאט (Berliner Tageblatt)]
* על פי הציור של הרמן קנאקפוס (Hermann knackfuss) שכותרתו: עמי אירופה, שימרו על רכושכם היקר מכול.

בעבר תירגמתי עוד מאמר מאת טוכולסקי: ״ברלין! ברלין!״

איזוֹלדֶה קוּרְץ/לישון

סיפור קצר של איזולדה קורץ, שנולדה היום (21 בדצמבר) לפני 162 שנה, ולמיטב ידיעתי דבר משלה עוד לא תורגם לעברית (אם מישהו יודע אחרת, אשמח להפנייה). הסיפור ״לישון״ התפרסם לראשונה בשנת 1907 בקובץ הסיפורים Lebensfluten.

איזולדה קורץ

איזולדה קורץ

איזוֹלדֶה קוּרְץ/לישון

היום שבו ביקרתי בפעם האחרונה בעיר נעוריי היה במקרה יום סדאן. בעודי משוטטת ברחובות המקושטים בדגלים, נקלעתי לפתע אל בין ההמון המתנחשל אחרי המצעד החגיגי לעבר אנדרטת הלוחמים שבבית הקברות. כמה מלוכדת הייתה פלוגת ותיקי המלחמה שצעדה בראש! דמויות גברים מוצקים וכבדים, אפורי שיער, שפעם, בעבר, בהיותם בחורים קלי תנועה, השתתפו בתהלוכת הניצחון, ואנשי המילואים החסונים דאז – הנה הם קשישים כפופי גב. בגוש מאוחד, נבדלים מן ההמון, צעדו ותיקי המלחמה עטורי האותות, והזיכרונות חקוקים עמוק בתווי פניהם הנוקשים, כמו אנדרטאות ניידות בתוך תקופה חדשה, שבשבילה המלחמה הגדולה ההיא שוב אינה יותר מאגדה דהויה. אפילו דגלם נראה שאינו מתנופף עוד בגאוות ניצחון, כאילו הרגיש גם הוא שאינו אלא דבר-מה השייך לעבר. כי מבחינת הדור הצעיר היו הישגי השנה המחרידה ההיא רכוש שניתן לו בירושה, ואת שמם של קורבנות אותה שנה בקושי הזכירו עוד. לכן גם החגיגה, שבעבר עוד עוררה להט והתלהבות, נשאה כעת חותם של רִשמיות קרירה, ולאמיתו של דבר הייתה זו אחת הפעמים האחרונות שבהן התקיימה.

נסחפתי אחרי קצב המוזיקה, ולפני שהבנתי או רציתי בכך, מצאתי את עצמי עם האחרים בבית הקברות. בזמן שהונחו הזרים ואחד הנואמים ניגש לשאת את דבריו, שוטטתי לי בשבילי הגן השקטים בין שורות הקברים השקועים. הברושים הערוכים בטורים ארוכים, שזכרתי מימי ילדותי כשתילים רכים, היו לעצים רבי הוד. על המצבות פיענחתי כמה שמות מוכרים שכבר נמחו למחצה, ושמות אחרים, שסברתי שנושאיהם עוד בין החיים, הבהיקו לנגדי כהפתעה עגומה על מצבות טריות. מוות וחיים לא היו אלא עדות לתמורות הזמן.

כשחזרתי משיטוטי כבר הסתיים הטקס והקהל התפזר; רק מעטים עוד נשארו ליד האובליסק המעוטר. זקנה קטנה אחת, לבושה בגדי דלוּת, משכה את תשומת לבי; במבט יציב אך מלא תוכחה הסתכלה מעלה אל האותיות המוזהבות שהנציחו את שמות הנופלים במלחמת 1870. חזותה לא הסגירה את מעמדה, אבל כל תו ותו בפניה חרושות הקמטים ואכולות הדאגה הבהיר לי שמדובר באֵם שכולה, מישהי המנותקת מתמורות הזמן: הפצע שבליבה עוד היה פתוח ודימם מחדש למראה לוח השיש. כשהבחינה שאני מתבוננת בה, נאחזה מבוכה ופנתה ללכת בבושת פנים כמי שנתפסה בקלקלתה. מבלי דעת נפלטה מפי השאלה, אם בין האמיצים שלכבודם הוקמה האנדרטה מצוי גם קרוב משפחה שלה.

אבל בו ברגע התחרטתי על דבריי, משראיתי את הסומק הלוהט שעלה על לחייה הכמושות והתפשט עד למצחה, ועוד הלאה אל שיבתה הדלילה, ואת הדמעות שבצבצו בעיניה.

לא, שמו של וילהלם שלי אינו חקוק באבן, ענתה לי בקול רועד מעלבון – אף על פי שנפל למען המולדת בדיוק כמו האחרים – אבל את וילהלם שלי הם שכחו.

כשאמרה זאת פרצו לפתע הדמעות מעיניה וזלגו בלי הפסקה, והיא הביטה סביבה בחוסר אונים וחיפשה את אחד מוותיקי המלחמה שעוד עמדו ליד האנדרטה, גבר שופע חיים, שעיטור צלב הברזל מתנוסס על חזהו, והוא ניגש אליה בחביבות.

אתה רואה, אדוני הפקח, קראה אליו בטרוניה, השם של וילהלם שלי עדיין לא חקוק באבן.

הניחי לזה, גברתי המורה, לאדונים האחראים יש כרגע עניינים אחרים בראש. איזו חשיבות יש לַשֵּׁם?! והרי על וילהלם שלך מתפללים כאן הרבה כל כך, כנראה אפילו יותר מאשר על כל אחד אחר מהנופלים האמיצים.

המילים הפשוטות האלה והנימה שבה נאמרו נגעו ללבי בצורה יוצאת דופן. נוסף על כך נראו לי פניו של האיש מוכרות, אבל לא הספקתי להרהר בדבר, כי שיחתם של השניים ריתקה אותי.

כן, זה מה שאתה אומר כל פעם, אדוני הפקח, השיבה הזקנה בנימה מאשימה, כדרך ילד שנכזבה ההבטחה שנתנו לו המבוגרים. אבל זה לא יכול לנחם אֵם שאיבדה את בנה האהוב. אולי בהתחלה, כשווילהלם האומלל שלי עוד נחשב לנעדר, עוד היה אפשר שלא להוסיף את שמו לאחרים, אבל עכשיו… כשכבר מזמן אבדה כל תקווה… התייפחות קטעה את דבריה. אני פשוט לא מצליחה להתגבר על זה, אדוני הפקח, הוסיפה מבלי להתנחם, שדווקא הילד האומלל שלי הוא היחיד שנשכח.

אלו שהשתתפו בקרב לא ישכחו אותו, השיב הוֶטֶרַן בנימה שביקשה להיות מנחמת, אבל רעד כמוס נשמע בה. וחוץ מזה, הוסיף בקול נמוך, על אף אחד לא בכו החברים לנשק כמו שבכו עליו.

המילים האחרונות הללו נדמה שרוממו קצת את רוחה של הזקנה.

וילהלם שלי היה אדם יקר וטוב-לב כל כך, אמרה בפנותה אליי, כל מי שהכיר אותו רחש לו חיבה. אבל לא היו צריכים לקחת אותו ממני צעיר כל כך, הוא בכלל לא היה חזק מספיק בשביל המאמץ הנוראי, וגם אם הכדור היה מחטיא אותו ליד שאמפּיני, הוא בטח לא היה חוזר אליי בריא ושלם. אתה הרי יודע, אדוני הפקח, איזה צמח רך הוא היה. בעצב בא לעולם, אחרי שאביו כבר נפטר, ומעולם לא פיעם בו כוח החיים כמו באֶחיו. למרות זאת היה אמיץ כל כך, חרוץ כל כך, הטוב מכולם. הוא התקשה להשכים קום, ובכל זאת היה תמיד הראשון להתייצב בבית הספר. בערבים היה נרדם לעתים קרובות על ספריו, לבי נקרע כשנאלצתי להעיר אותו, אבל המורה שלו היה קפדן מאוד, ושיעורי הבית היו חייבים להיות מוכנים. ועם כל זה הוא עוד השתדל לעזור לי בעבודות הבית, דבר שאף אחד אחר לא חשב לעשות! הוא היה שואב מים מהבאר וגודע עצים לתנור, דואג לקניות. בכל העולם לא היה בן טוב ממנו. הכול הוא עשה למען אמא שלו, גם כשבדרך כלל העיניים כמעט נעצמו לו מרוב עייפות. אוי, מה בוודאי עבר עליו בזמן השירות הצבאי הקשה, וילהלם האומלל שלי! – על זה אסור לי לחשוב בכלל.

הווטֶרַן, שאליו הופנו המילים הללו, הקשיב לה בסבלנות, הגם שבוודאי כבר שמע אותם מפיה מאות פעמים. בעדינות תמך בה לבל תחליק כשירדה מן האובליסק, והוביל אותה בשביל החצץ אל השער המסורג.

בלי משים הצטרפתי אל השניים, נרגשת מתשומת הלב שהעניק הווטֶרַן המחוספס לאֵם המסכנה והנרעדת, אף על פי שכנראה לא הייתה ביניהם שום קרבת משפחה.

כן, כן, השיב תוך כדי הליכה, תמיד קיננה בו עייפות גדולה, ואת הכול הוא עשה כמו מתוך חלום. רק כשהגיע הדואר הצבאי היה נמלא חיים.

פני האישה אורו. הרי אז הגיעו המכתבים מאמו… והחבילות… והיא שקעה בזיכרונות שמחים ועצובים מאותם ימים גורליים. עכשיו הוא יכול לישון, אמרה לבסוף באהבת אֵם מסוּרה, החפצה בטוב ביותר בשביל יקירהּ. הווטֶרַן לחץ את ידה לפרֵדה, והזעזוע שניכר בתווי פניו הגסים הפתיע אותי.

אני לא רוצה למות לפני שווילהם שלי יקבל את הכבוד המגיע לו, אמרה בעקשנות ונפנתה עוד פעם לעבר האובליסק.

אנחנו פשוט צריכים להגיש בקשה חדשה, גברתי המורה, ענה החייל הוותיק ועקב אחריה במבט בל-יתואר כשהלכה משם בצעדים נמרצים, מחוזקת ומאוששת מהבטחתו.

בשעת שיחתם הזדמן לי להתבונן היטב באיש, ונדמה היה לי שאני מזהה את אחד מילדי השכנים ששירת בעבר כמש״ק בגדוד הרובאים, וכשהיה בא לחופשה אצל משפחתו, ביקר מדי פעם גם בבית הוריי.

כשפניתי אליו בדברים התברר שצדקתי בהשערתי. אחרי שלחצנו ידיים והחלפנו חדשות כמקובל, שאלתי אותו: למה בעצם לא ממלאים את מבוקשה של האישה? היא הרי צודקת.

החייל הוותיק נפנה כה וכה לבדוק שאיש אינו מאזין לנו. אחר כך השיב בקול עמום:

אוי, זה סיפור עצוב. וילהלם היה נער חלוש וגמלוני, ומן הסתם לא היו צריכים לגייס אותו. לעתים קרובות היה נרדם תוך כדי צעידה ומתנודד כמו שיכור; החיילים היו דוחפים אותו במרפקם מאחד לשני. עצם זה שהוא עמד במסע המפרך אל סדאן, נראה לי עד היום כפלא! חבריו לפלוגה עזרו לו ככל שיכלו, אבל בלילה קפוא אחד ליד שאמפּיני פגע בו הגורל בכל זאת. חיל המשמר שלנו פרשׂ עמדות שמירה כפולות מול גדת הנהר מארְן. תורנות השמירה במוצב הקדמי בלילות נובמבר האיומים הפילה על החיילים אימה גדולה הרבה יותר משדה הקרב. בכל רגע עלול היה האויב לתקוף, ולמרות שהזואווים ירו עלינו יומם ולילה, אסור היה לנו לנטוש את העמדה שלנו בזמן השמירה. את יכולה להאמין לי שזה לא היה תענוג: לשכב בעשב הבוצי גם בשלג וגם בגשם, כפות הרגליים עמוק ברפש, והיד כמעט קפואה על הרובה, להחזיק מעמד שעות על גבי שעות בלי לזוז, לא לראות כלום חוץ מחושך מוחלט, לא לשמוע כלום חוץ מזרם המים ומדי פעם שריקת כדור.

גם תורו של וילהלם הגיע, ורצה הגורל שלתורנות יישלח איתו הבחור הנמרץ ביותר בפלוגה. אבל בדמדומי השחר, כשבאו להחליף אותם, לא נשמע מפיהם כל מענה, ורק אחרי חיפושים ארוכים מצאו אחד מהם מת וראשו שקוע בשלולית מים; הוא נהרג מכדור שנורה מגדת המארְן השנייה. כעשרה צעדים משם, מאחורי שיח עבות, ישב וילהלם על האדמה הרטובה, שעון על גזע עץ. ראשו היה שמוט על חזהו, ועל הקריאות שנקראו לעברו לא השיב. חשבנו שגם הוא מת – לו רק היה כך! אבל אחרי שטלטלנו אותו כהוגן, הוא התעורר מבולבל מאוד ולא הצליח לענות על שום שאלה. האומלל נרדם מרוב קור ותשישות – נרדם בשמירה מול פני האויב! חבריו לפלוגה היו שמחים לחפות עליו, אבל לא הייתה שום דרך לטשטש את העובדות, מה גם שאחד הרס״רים היה איש ריבו. בכל הכנות, הוסיף באנחה כעבור רגע קט, חיי חייל במלחמה הם דבר קשה ומעיק.

מה עלה בגורלו? שאלתי בקוצר רוח.

בית דין שדה התכנס עוד באותו הבוקר. כל הגדוד בכה עליו. אבל מה אפשר לעשות… המשמעת…

נורה למוות?! קראתי.

הווטֶרַן הביט כה וכה והחווה בידו תנועה שביקשה ממני לשמור על שתיקה.

כעבור דקה ארוכה הוסיף חרש: זו הייתה השעה הקשה ביותר בחיי. הגדוד כולו נקרא למסדר, וכיתת היורים ניגשה קדימה – גם אני הייתי ביניהם. לכולנו זה היה מעמד קורע לב, חוץ מלווילהלם עצמו. לו לא היה אכפת מכלום, הוא פשוט לא היה יכול יותר. רק לישון! ובכן, מבוקשו ניתן לו.

אבל את יודעת, למרות כל הימים הגדולים שחווינו אחר כך: הקמת הרייך ותהלוכת הניצחון במולדת – התמונה הזאת של וילהלם בשעתו האחרונה, איך הוא נשען על החומה בעיניים קשורות, לא יוצאת לי מהראש. ובכל פעם שאמו אוחזת בידי, עוברת בי חלחלה, ועל כורחי אני חושב: לו רק ידעה! היא לא יודעת, וזה לעולם לא ייוודע לה. היא חיה מתוך תקווה שתוכל לקרוא ביום מן הימים את שמו על לוח השיש, אבל זה לא יקרה לעולם. כל כמה שנים אני צריך להגיש בשמה בקשה חדשה. אני כותב אותה על נייר מכתבים עם חותמת, מקפל אותו יפה, ובבית משליך אותו לתנור. הרי אין בכך כל תועלת, ולא טוב לעורר משנתם סיפורים ישָנים. לא נותר לנו אלא לקוות שעמי העולם ישכילו סוף סוף לנהוג בתבונה ולמנוע עוד מלחמות איומות. אחרת איך יוכל אב משפחה שחווה דבר כזה בנעוריו, לישון שנת ישרים ולו לילה אחד?!

גדת הנהר מארן, פול סזאן

ציוויי עידן האטום/גינתר אנדרס

הסכם האטום עם איראן, כמו שהוא נקרא, הזכיר לי שאנחנו עדיין בעידן האטום והחזיר אותי לטקסט הזה, שנכתב לפני כמעט שישים שנה, אבל דומני שהוא עדיין מקפל בתוכו כמה אמיתות שיפות לימינו, ולא רק בעניין האטום.
גינתר אנדרס היה בן דודו של ולטר בנימין ובעלה הראשון של האנה ארנדט. הוא היה פילוסוף וסופר ומדובריה הראשיים של התנועה נגד נשק גרעיני בגרמניה. במקור אנדרס משתמש בכותרת במילה Gebote, ואפשר היה גם לתרגם ״דיברות לעידן האטום״.

ציוויי עידן האטום
(פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג מיום 13.7.1957)

תהי מחשבתך הראשונה עם היקיצה: ״אטום״. שכן לא תתחיל את יומך באשליה שהעולם סביבך יציב. מה שקיים סביבך יתכן שמחר כבר יהיה בגדר ״מה שהיה״, ״מה שהיה ותו לא״; ואנחנו, אתה ואני ושאר בני האדם, הננו בני חלוף יותר מכל מי שנחשבו עד אתמול לבני חלוף. שכן היותנו בני חלוף אין פירושו רק שאנחנו בני תמותה; וגם לא רק שאנחנו בני המתה כל אחד ואחד מאיתנו. זה היה נכון גם בעבר. אלא שאנחנו בני המתה בכללותנו, כ״אנושות״. ו״אנושות״ אין פירושה רק האנושות של ימינו, לא רק זו המפוזרת על פני פרובינציות כדור הארץ שלנו; אלא גם זו המפוזרת על פני פרובינציות הזמן: כלומר אם האנושות של ימינו בת המתה, כי אז תימחה עִמה גם זו שהייתה; וכמוה גם העתידית. על השער שאנחנו ניצבים לפניו קבועה אפוא הכתובת: ״הכול יהיה כלא היה״; ובצידו הפנימי המילים: ״הזמן היה מצב ביניים״. אך לא למצב ביניים בין שני נְצָחים הוא יהיה, כפי שקיוו אבותינו, אלא בין שני אַיִן: בין האין של מה שעתיד להיות כמו לא היה מעולם – מפני שאיש לא יזכור אותו; ובין האין של מה שלעולם לא יהיה. ומשום שלא יהיה מי שיבדיל בין שני האין, הם יתאחו לכדי אין אחד ויחיד. זהו אפוא האופן החדש לגמרי, האפוקליפטי, של היות בן חלוף, של היותנו בני חלוף; אופן שלעומתו כל מה שנקרא עד היום ״היות בן חלוף״, נהפך לזוטא. – למען לא תשכח זאת, תהי מחשבתך הראשונה עם יקיצתך: ״אטום״.

תהי מחשבתך השנייה אחרי יקיצתך: ״אפשרות האפוקליפסה היא מעשה ידינו. אבל איננו יודעים מה אנחנו עושים.״ באמת שאיננו יודעים, וגם אלו שמחליטים על האפוקליפסה אינם יודעים; שהרי גם הם ״אנחנו״, גם הם ביסודו של דבר אינם כשירים. עצם זה שהם אינם כשירים אינו אשמתם כמובן. הוא בעצם תולדה של עובדה שאי אפשר לזקוף לחובת איש מהם ואיש מאיתנו: דהיינו תולדה של הפער ההולך וגדל מדי יום בין שתי יכולות שלנו: בין מה שאנחנו מסוגלים לייצר ובין מה שאנחנו מסוגלים לדמיין.
במהלך העידן הטכנולוגי התהפך היחס הקלאסי בין דמיון לעשייה: אם בשביל אבותינו עוד היה תוקף לרעיון שהדמיון שופע [überschwenglich, שוטף ועולה על גדותיו]; כלומר: הוא מתגבה [überschwingt] מעל הממשי ומתעלה עליו; הרי כיום ביצועיו של הדמיון שלנו (ושל כושר ההרגשה ולקיחת האחריות שלנו) נחותים מאלה של העשייה שלנו; כיום אין הוא מסוגל עוד לעמוד בקצב ההשפעות של מה שאנחנו מייצרים. לא רק לתבונה יש ״גבולות״ (כפי שהראה קאנט), לא רק היא סופית, אלא גם כוח הדימוי שלנו; וכושר ההרגשה שלנו לא כל שכן. חרטה יכולים אנו להרגיש במקרה הצורך על נרצח אחד ויחיד: יותר מזה אין בכוחו של הרגש להוציא לפועל; להעלות על דעתנו אנו יכולים אולי עשרה: יותר מזה אין בכוחו של כושר הדימוי להוציא לפועל; אבל כיום אין הלוא כל קושי להרוג מאות אלפי בני אדם. ולא רק מסיבות טכניות אין קושי; ולא רק מפני שהעשייה נהפכה ללא יותר מאשר ״השתתפות-במעשה״ ול״לחיצה על כפתור״ גרידא, שגורמת להשלכות להישאר בלתי נראות; אלא דווקא מסיבה מוסרית: בדיוק מפני שרצח המונים כבר מצוי רחוק לאינסוף מתחום המעשים שאנחנו מסוגלים לדמיין ושיכולה להיות לנו עמדה רגשית כלפיהם, ושדימויים ורגשות עשויים לעכב את הוצאתם אל הפועל. – לפיכך תהיינה התובנות הבאות שלך: ״ככל שהמעשים חסרי מידה יותר, כן מזעריות הן העכבות.״ וגם: ״אנחנו, בני האדם, קטנים יותר ממנו עצמנו.״ – משפט אחרון זה מנסח את הסכיזופרניה שלנו כיום, ופירושו עצם זה שהכשרים שלנו פועלים במנותק זה מזה, כמו יצורים מבודדים וחסרי תיאום שאיבדו את המגע הבלתי אמצעי זה עם זה.
אבל אל לך לבטא את המשפטים הללו על מנת לומר עלינו משהו סופי ומוחלט, משהו תבוסתני בהחלט; אלא אדרבא, על מנת להיבהל מפני הסופיות; על מנת לראות בה סקנדל; על מנת לרכך את הגבולות המקובעים והמאובנים; על מנת להופכם למחסומים [המסוגלים להיפתח]; על מנת להסיג לאחור את הסכיזופרניה. מובן שאתה גם יכול, כל עוד ניתן לך להמשיך לחיות, לשלב ידיך בחיקך, לוותר על התקווה ולהסכין עם הסכיזופרניה שלך. אבל אם אינך רוצה בזאת, עליך להעז לנסות לגדול לגודלך ולהשיג את עצמך. ופירושו של דבר: משימתך היא לגשר על הפער בין הכשרים שלך, בין כושר הייצור לכושר הדימוי; לאזן את ההבדל ביניהם; או במילים אחרות: עליך להרחיב בכוח את ה״קיבולת״ המוגבלת של כושר הדימוי שלך (ואת זו המוגבלת עוד יותר של כושר ההרגשה שלך), עד שיהיה בכוחם של הדימוי ושל הרגש להכיל ולתפוס את הזוועה שביכולתך ליצור; עד שיהיה בכוחך לקבל או לדחות את הנתפס. בקיצור: משימתך היא להרחיב את דמיונך המוסרי.

משימתך הבאה היא: ״הַרחֵב את תחושת הזמן שלך.״ שכן מה שמכריע במצבנו כיום אינו רק שמערכת הקואורדינטות המרחבית של כדור הארץ התכווצה, שכל הישובים שאתמול עוד היו מרוחקים מרחק רב זה מזה, נעשו ישובים שכנים; אלא גם שהצטמצם המרחק בין הקואורדינטות במערכת הזמן שלנו; שהעתיד-ים שאתמול עוד נחשבו לבלתי מושגים, נהפכו כעת לאזורים שכנים לָהווה שלנו; שעשינו אותם לישובים שכנים. הדבר תקף הן לגבי העולם המזרחי והן לגבי המערבי. לגבי המזרחי: מפני שהעתיד מתוכנן שם בהיקף שלא נודע כמותו מעולם; העתיד מתוכנן אבל שוב אין הוא מה שעוד עתיד ״לבוא״, אלא הוא בעצם תוצרת ״in the making״; שמאחר שהיא צפויה, היא נתפסת כחלק מהמרחב שבו אנחנו כבר שוהים. במילים אחרות: מאחר שמה שעושים, עושים למענו, הרי הוא כבר מטיל צל על ההווה, וכבר שייך – מעשית – להווה. שנית – וזה המקרה שנוגע לנו – זה חל גם על בני האדם בעולם המערבי של ימינו, מאחר שעולם זה כבר משפיע – גם אם אין הוא מתכנן זאת – על העתיד-ים הרחוקים ביותר; הוא למשל מחליט על בריאותם או התנוונותם ואולי על קיומם או אי-קיומם של הנכדים. אין זה חשוב אם הם – או יותר נכון: אנחנו – עושים זאת במכוון, כי מבחינה מוסרית רק העובדות תקפות. ומאחר שעובדת ההשפעה הבלתי מתוכננת הזאת על העתיד ידועה לנו, הרי אם אף על פי שאנו יודעים זאת אנו ממשיכים לפעול כאילו היא אינה ידועה לנו, אנו חוטאים ב״הסגת גבול רשלנית״.
תהי מחשבתך הבאה אחרי יקיצתך: ״אל תפחד לפחד! הכרח את עצמך להפיק כמות כזו של פחד התואמת את גודל הסכנה האפוקליפטית!״ גם הפחד – ובייחוד הוא – הוא חלק מהרגשות שאיננו מסוגלים או איננו רוצים לממש; והטענה כי אנחנו בלאו הכי מפחדים, מפחדים הרבה יותר מדי, וכי אנו חיים אפילו ב״עידן הפחד״, טענה זו אינה אלא מליצה ריקה, שאם אין היא מופצת במטרה להוליך שולל, הרי יש בכוחה למנוע התפרצות של פחד התואם באמת את גודל הסכנה ולהקהות את רגשותנו. – האמת היא בעצם הפוכה: שאנחנו חיים ב״עידן חוסר היכולת לפחד״ ולכן אנחנו צופים בפסיביות בהתפתחויות. מלבד ״מוגבלות כושר ההרגשה שלנו״ יש לכך שורה שלמה של סיבות שלא נוכל למנותן כאן. ואולם סיבה אחת, אשר עקב המאורעות של הזמן האחרון זכתה לאקטואליות ולמעמד מיוחדים ביותר, נציג כאן בכל זאת, והיא: קיבעון התחומים שלנו; רוצה לומר השקפתנו שכל בעיה שייכת לשדה התמחות מסוים ואיננו רשאים לחדור אליו. כך למשל אומרים שבעיית האטום שייכת לשדה ההתמחות של הפוליטיקאים ושל אנשי הצבא. מובן שאותו ״איננו רשאים״ הופך מיד ואטומטית ל״אל לנו״, ל״איננו צריכים״. פירושו של דבר: הבעיות שאינני רשאי לטפל בהן גם אינן צריכות להדאיג אותי. והפחד נחסך ממני, מפני שהוא ״מטופל״ בשדה התמחות אחר. לכן אמור אחרי יקיצתך: ״Nostra res agitur״. פירוש הדבר: 1. שזה נוגע לנו מפני שזה עלול לפגוע בנו; 2. שהיומרה המונופוליסטית של אחדים הטוענים שהדבר בתחום התמחותם ורק הם כשירים לטפל בו, אינה מוצדקת, מפני שלכולנו, בהיותנו בני אדם, אותה מידה של אי-כשירות. ולהאמין שאותם גברים, שבגלל חלוקה מקרית של העבודה, של האחריות ושל החובה נעשו פוליטיקאים או אנשי צבא, כשירים יותר מאחרים לעסוק בכל הנוגע לסופו של העולם, הרי זו פשוט איוולת. אלה המנסים לשכנע אותנו בזאת (אחת היא אם מדובר במי שטוענים בעצמם לכשירות או בצד שלישי) אינם מוכיחים בכך אלא את אי-כשירותם המוסרית. ואולם הסיטואציה המוסרית שלנו נעשית בלתי נסבלת לחלוטין כאשר אותם המתיימרים להיות כשירים (ואינם מסוגלים לראות בבעיות יותר משאלה של טקטיקה) מבקשים לשכנע אותנו שאין לנו אפילו זכות לפחד, לא כל שכן להיות בעלי מצפון; וזאת מפני שמהיותך בעל מצפון משתמע שיש לך אחריות, ואולם אחריות איננה אלא, לטענתם, העסק שלהם, כלומר של הממונים על התחום; בסופו של דבר, באמצעות פחד ובאמצעות ייסורי מצפון, אנחנו תובעים לעצמנו שלא כדין, לטענתם, תחום אחריות זר. אם כן, אינך רשאי להכיר ב״כוהנים של האפוקליפסה״ ולא בשום קבוצה התובעת לעצמה מונופול על תחום שקיעת העולם, שתהיה, ככלות הכול, השקיעה של כולנו. אם יורשה לנו לשנות מעט את האמירה של רַנקֶה: ״כל התקופות קרובות לאלוהים במידה שווה״, נוכל לומר: ״כל בני האדם קרובים במידה שווה לסוף האפשרי״. לפיכך לכל אדם זכות שווה וחובה שווה לשאת את קולו ולהתריע. גם לך. –

לא רק שאיננו מסוגלים לדמיין את ״הדבר״, לא רק שאיננו מסוגלים להרגיש אותו, לא רק שאיננו מסוגלים להיות אחראים לו; אלא גם איננו מסוגלים אפילו לחשוב אותו. מפני שלא משנה באיזו קטגוריה נחשוב אותו, תמיד נחשוב אותו בצורה מוטעית, שהרי אם יסֻווג למחלקה של מושאים, ייעשה ל״אחד מני רבים״ ובכך לזוטא. גם אם הוא קיים בדוגמאות רבות, הוא יחיד בסוגו ואינו שייך לשום קבוצה; כלומר הוא Monstrum [מפלצת]. ומאחר שאנחנו מסוגלים לתאר רק מה שהוא אינו, עלינו לסגל לעצמנו את אופן שלילת התארים של ״התיאולוגיה השלילית״. – לרוע המזל, דווקא בגלל אותו חוסר שייכות (״מפלצתי״) המאפיין את המושא הזה, אנחנו מזניחים או שוכחים אותו. מה שאיננו יכולים לסווג, מוחזק בעינינו כלא קיים. – ואולם במידה שכן מדברים על המושא (דרך אגב: ביומיום, מאדם לאדם, עדיין לא מדברים עליו), אזי נוהגים לסווג אותו בדרך כלל בתור ״נשק״ או באופן כללי יותר בתור ״אמצעי״, משום שזה הדבר הפשוט והמרגיע ביותר. ואולם אין הוא אמצעי, מפני שממהותו של אמצעי להתמזג במטרה משזו הושגה ולהתבטל, כשם שהדרך מתמזגת ביעד. ואולם בנוגע לדבר שבו עסקינן אין פני הדברים כך. אדרבא, האפקט הבלתי נמנע (ואולי גם המכוון) שלו גדול מכל יעד שניתן להעלות על הדעת; שכן כל יעד אובד בהכרח באפקט הזה; הוא אובד יחד עם העולם שעוד היו בו ״אמצעים ומטרות״. מובן מאליו ששום דבר שהורס מניה וביה את הסכֶמה ״אמצעי-מטרה״, אינו יכול להיות אמצעי. לכן יהי הכלל הבא שלך: ״לא תניח לאיש לשכנע אותך שהפצצה היא אמצעי.״ – מכיוון שאין היא אמצעי כמיליון אמצעים אחרים המאכלסים את עולמנו, אל לך להשלים עם ייצורה כאילו הייתה מקרר, משחת שיניים או אפילו אקדח, שבנוגע לייצורם אין שואלים אותנו לדעתנו. – כשם שאל לך להאמין למי שקוראים לזה ״אמצעי״, כך אל לך להאמין למוליכי השולל הערמומיים יותר, המנסים לשכנע אותך שהדבר משרת אך ורק את ההרתעה, כלומר מיוצר במטרה לא להיות מופעל. מעולם לא היו מושאים ששימושם התמצה בכך שלא משתמשים בהם; לכל היותר היו מושאים שלא השתמשו בהם לזמן-מה, כלומר כל עוד היה די באיום בשימוש בהם (שלעתים קרובות אכן יושם קודם לכן). דרך אגב, לעולם אסור לנו לשכוח, כמובן, שבדבר הזה כבר נעשה שימוש אפקטיבי (ובנימוק מספק בקושי): בהירושימה ובנגסאקי. – לכן לא תתיר סיווג שגוי של המושא, שהאפקט שלו עולה על כל דמיון, באמצעות שמות קונבנציונליים הממעיטים בחשיבותו.
יתר על כן, צא נגד כל דיון ״מנקודת מבט טקטית״ גרידא בדבר שכבר עצם קיומו הוא אופן של שימוש בו. דיון כזה הוא בלתי הולם לחלוטין, מפני שהרעיון שאפשר להשתמש בנשק אטומי שימוש טקטי כזה או אחר, מניח מצב פוליטי שאינו תלוי בעובדת קיומו של הנשק האטומי. ואולם זה לחלוטין לא ריאלי, מפני שהמצב הפוליטי – הביטוי ״עידן האטום״ מוצדק לגמרי – מוגדר על ידי עובדת קיומו של נשק אטומי. לא הנשק האטומי הוא ״אחד הדברים״ שקיימים במצב הפוליטי; נהפוך הוא: המאורעות האינדיבידואליים מתרחשים במסגרת המצב האטומי; ומרבית הפעולות הפוליטיות הן צעדים במסגרת המצב האטומי. הניסיונות להשתמש באפשרות שקיעת העולם כאחד מכלי המשחק על לוח השחמט הפוליטי – בין שזה נעשה בערמומיות ובין שלא – הם סימנים של עיוורון. לכן יהי העיקרון שלך: חַבֵּל בכל דין ודברים שבו בני זמנך מנסים לדון בסכנה האטומית מנקודת מבט טקטית גרידא; עשה לך כלל להפנות את הדיון אל העיקר: הסכנה שהאנושות השיתה על עצמה על ידי האפוקליפסה שיצרה במו ידיה; ועשה זאת גם אם טמונה בכך הסכנה שילעגו לך בטענה שאתה ״לא מציאותי״. לאמיתו של דבר, דווקא אלה שאינם אלא טקטיים הם הלא-מציאותיים, מפני שהם רואים בנשק האטומי לא יותר מאשר אמצעי, ומפני שהם אינם מבינים שהמטרות שהם טוענים שהם מנסים להשיג באמצעות הטקטיקה שלהם, מאבדות את משמעותן עקב השימוש – ואפילו כבר עקב אפשרות השימוש – באמצעי הזה.
אל תהיה הולך שולל אחרי הטענה שאנחנו נמצאים (ואולי אפילו נהיה תמיד) בשלב המעבדה בלבד, בשלב הניסויים. היא אינה אלא מליצה ריקה. לא רק מפני שכבר הטלנו פצצות אטום (דבר שרבים להפתיע נוטים לשכוח), כלומר כבר נכנסנו לפני יותר מעשר שנים לעידן הרצינות; אלא מפני שבמקרה הזה – ובעיקרו של דבר זה אפילו חשוב יותר – איננו יכולים לדבר על ״ניסויים״. יהי עקרונך האחרון: ״יצליחו הניסויים ככל שיצליחו, פעולת הניסוי נכשלת.״ היא נכשלת מכיוון שאפשר לדבר על ניסוי רק אם הנסיונות אינם נוטשים או מנפצים את המרחב המבודד של המעבדה; והתנאי הזה אינו מתמלא כאן. נהפוך הוא: ממהותו של העניין, וחלק מהאפקט הרצוי של מרבית ניסויי הפיצוץ כיום, הוא להגדיל למקסימום את עוצמת הפיצוץ ואת רדיוס הנשורת; כלומר, ככל שזה ישמע פרדוקסלי: לבחון עד כמה אפשר לחרוג מכל מגבלה ניסויית. מכאן שמה שאותם ניסויים (כפי שהם נקראים) גורמים לו, אינו יכול להיות מסווג יותר בקבוצה של ״תוצאות ניסויים״, אלא הוא שייך למרחב הממשות, למרחב ההיסטוריה ואפילו אל מרחב ההיסטוריה העתידית, מאחר שהעתיד, למשל בריאותם של דורות העתיד, כבר מושפע מכך, ״העתיד כבר התחיל״, כפי שמנסחת זאת הכותרת הפילוסופית של ספרו של יונגק. אם כן, ההצהרה הנפוצה, שלפיה עדיין לא הוחלט בנוגע לשימוש בדבר, אינה אלא הולכה שולל. – האמת היא, בעצם, שההחלטה כבר התקבלה באמצעות ״הניסויים״. לכן, מחובתך לערער על האשלייה שאנחנו עדיין ב״עידן הקדם-אטומי״ ולומר דברים כהווייתם.

אבל את כל הפוסטולטים והאיסורים הללו אפשר למצות בציווי אחד ויחיד: ״הַחְזֵק ברשותך אך ורק דברים שכלל הפעולה [Maxime] שלהם אפשר שיהיה לכלל פעולה שלך עצמך ולפיכך לכלל פעולה של חקיקה כללית.״
יתכן שהפוסטולט הזה נראה מוזר; הביטוי ״כלל הפעולה של הדברים״ נשמע פרובוקטיבי; אבל רק מפני שהעובדה המצוינת בו היא עצמה מוזרה ופרובוקטיבית. כוונתנו היא רק שאנו, החיים בעולם שכולו מכשירים, מונהגים כעת על ידי מכשירים; לאמור: תמיד [נוהגים בנו] באופן כזה או אחר הנקבע על ידי מכשיר. ואולם מאחר שמצד שני אנחנו המשתמשים במכשירים האלה, מאחר שאנחנו נוהגים בעולם סביבנו באמצעות המכשירים האלה, הרי במקום לנהוג בו על פי עקרונות משלנו, אנחנו נוהגים בו בעזרת אופני ההתנהגות הטמונים במכשירים, כלומר במובן כלשהו לפי כללי הפעולה שלהם. מה שהפוסטולט דורש הוא שנבחן ונחדד לעצמנו את כללי הפעולה הללו כאילו היו שלנו (שהרי מעשית הם אכן כללי הפעולה שלנו); כלומר שלא נסתפק בבחינה מצפונית של קולנו הפנימי (דבר שנהפך למותרות חסרות השלכות) אלא נבחן את ״תנועתם הנסתרת״ ואת ״עקרונותיהם״ של המכשירים שלנו. שר לענייני אטום הבוחן את מצפונו במובן המקובל, לא ימצא, כנראה, שום דבר רע במיוחד; ואולם אם יבחן, לעומת זאת, את ״החיים הפנימיים״ של המכשירים שלו, ימצא יצר הרסנות גחמני, ואפילו בקנה מידה קוסמי; שכן האופן שבו נוהגים כלי הנשק האטומיים בבני האדם הוא כמעשה הרוסטראטוס.
רק כאשר הציווי המוסרי החדש הזה: ״בחן את לבם של המכשירים״ יהיה לנו לעיקרון מקובל ושכיח, רק אז נוכל לקוות בצדק, שעל ההחלטה הנתונה בידינו ״להיות או לא להיות״, נשיב ב״להיות״.

יהי עקרונך הבא: אל תאמין שאם נעשה את הצעד הראשון להפסקת ה״ניסויים״, הסכנה תחלוף ונהיה רשאים לנוח על זרי הדפנה. סוף ה״ניסויים״ אין פירושו סוף לייצור פצצות נוספות ולא השמדת הפצצות וסוגי הפצצות שכבר נוסו ומוכנות לכל אפשרות. יש כל מיני סיבות אפשריות להפסקת ניסויים: מדינה יכולה להחליט, למשל, לחדול מניסויים מפני שהתברר שניסויים נוספים הם מיותרים; כלומר: מפני שמאגר הפצצות שיוצרו מספיק לכל מקרה שניתן להעלות על הדעת – בקיצור: מפני שיהיה חסר טעם ולא כלכלי לעשות את האנושות ל״מתה יותר ממתה״.
באותה מידה, אל תאמין שיש לנו זכות להסיר מלבנו דאגה משהצלחנו להוציא לפועל את הצעד השני: כלומר לעצור את המשך ייצורן של פצצות אטום ומימן; וגם אל תאמין שנהיה רשאים לשבת בחיבוק ידיים אחרי הצעד השלישי: השמדת כל המאגרים. אפילו בעולם ״נקי״ לחלוטין (כלומר בעולם שאין בו שום פצצת אטום או מימן, בעולם שנדמה אפוא שאין לנו שום פצצות) עוד יהיו לנו פצצות, מפני שתמיד נדע איך לייצר אותן. בעידן שלנו, עידן השיעתוק הטכני, לא יתכן אי-קיום של מוצר אפשרי, מכיוון שמה שחשוב כאן אינם האובייקטים הפיזיים ממש, אלא הדפוס או התרשים שלהם. גם לאחר השמדת כל האובייקטים הפיזיים הקשורים בייצור פצצות אטום ומימן עוד יכולה האנושות ליפול טרף לתרשימים. ״אז כל מה שצריך בעצם״, אפשר אולי להסיק, ״זה להשמיד את התרשימים.״ אבל גם זה בלתי אפשרי, כי התרשימים אינם בני השמדה, כמוהם כאידיאות של אפלטון; במובן מסוים הם בדיוק המימוש השטני שלהן. בקיצור: גם אם יעלה בידינו להשמיד השמדה פיזית את המכשירים הקטלניים ואת תרשימיהם וכך להציל את הדור שלנו – לא נשיג כך יותר מהשהייה או דחייה. בכל רגע אפשר יהיה להתחיל שוב בייצור, האימה תעמוד בעינה, ולכן גם על פחדך לעמוד בעינו. מעתה ואילך תעמוד האנושות לעולמי עולמים בצִלה הקודר של המפלצת. את הסכנה האפוקליפטית אי אפשר לבטל אחת ולתמיד, באמצעות פעולה אחת, אלא רק באמצעות פעולות חוזרות ונשנות בכל יום. פירושו של דבר: עלינו להבין – והתובנה הזאת מראה לנו בתכלית עד כמה הרה גורל הוא מצבנו – כי מאבקנו נגד קיומם הפיזי של המכשירים ונגד ייצורם, נגד הניסויים בהם ונגד אגירתם, לעולם יהיה בלתי מספיק. שכן מטרתנו אינה יכולה להתמצות בכך שלא יהיה לנו את ״הדבר״; אלא רק בכך שלעולם לא נשתמש ב״דבר״, גם אם איננו יכולים לעשות כלום נגד עצם זה שיש לנו אותו; לא להשתמש בו לעולם, אף על פי שלעולם לא יהיה יום שבו לא נוכל להשתמש בו.
זוהי אפוא משימתך: ללמד את האנושות ששום פעולה פיזית, שום השמדה של אובייקטים פיזיים לא תהיה ערובה מוחלטת, יתר על כן: עלינו להיות נחושים לגמרי שלא לעשות לעולם את הצעד, אף על פי שהוא תמיד יהיה אפשרי. – אם לא יעלה בידינו: בידך, בידך, ובידי, לטעת באנושות את התובנה הזאת, כי אז אבדנו.