אוּבֶה טים

אדום הוא הצבע הראשון שאנחנו מזהים כעוללים והצבע האחרון שאנו רואים במותנו.

היום חוגג 75 שנה להולדתו אחד הסופרים הגרמנים בני ימינו האהובים עליי ביותר: אוּבֶה טים. ב-2011 ראה אור התרגום שלי לרומן ״אדום״ (עם עובד), ועד היום זה אחד הספרים שהכי נהניתי לתרגם. על מה הוא מספר? מדובר ברומן מורכב עם הרבה מאוד רבדים, ואני לא חושב שאני יכול להקיף את כולם ברשימה קצרה ולעשות צדק עם העומק שלו. בקיצור גמור אפשר לומר שהוא עוסק, כמעט כמו כל רומן, בעצם, בשני נושאים ובקשר ביניהם: אהבה ומוות.

תומס הוא ספדן מקצועי, כלומר אדם שנושא תמורת כסף הספדים בלוויות של אנשים שהוא לא מכיר. לפני כל לוויה הוא צריך לעשות תחקיר על הנפטר ועל חייו. יום אחד הוא מקבל משימה לשאת הספד על מי שהיה חבר נעורים שלו מימיו כמהפכן בשנות השישים. תוך כדי התחקיר נפרשת פרשת החיים של דור המהפכנים ההוא, לפעמים מנקודת המבט של הימים ההם, לפעמים מנקודת המבט של הספדן המקצועי של ימינו. כשתומס מגלה תוך כדי תחקיר שידידו התכוון לפוצץ את עמוד הניצחון בברלין כפעולת מחאה, מתחילות גם השאלות המוסריות של המאבק למלא תפקיד בזכרונות שלו.

אבל לא רק לעצמו הוא מספר על הימים ההם, אלא גם לאהובתו: אישה נשואה, צעירה ממנו ביותר מעשרים שנה, שסיפור האהבה ביניהם מתחיל – איך לא – בלווייה. לאהובה הזאת, שחיה חיים אחרים כל כך, מנסה תומס לתאר את רוח הימים ההם.

כאמור, הספר מורכב מאוד, הוא סיפור אהבה יפהפה, הוא סיפור בגידה, הוא סיפור על מהפכנות, על השאלה המוסרית החשובה: מה פירוש לחיות חיים נכונים וטובים, הוא סיפור על הדרכים השונות להוציא לפועל את הדבר הזה שנקרא חיים, והוא סיפור על המוות, שאולי נותן להם משמעות.

ההווה של הסיפור מתרחש בברלין של ראשית שנות האלפיים, עיר שחווה תהפוכות היסטוריות ופוליטיות גדולות, ואין ספק שהיא רקע הולם לרומן שעוסק בכל השאלות הגדולות האלה. במובן כלשהו הרומן הוא גם שיר הלל לעיר הנפלאה הזו. וככה הוא מתחיל:

Rot

אני מרחף. כאן למעלה יש לי נקודת תצפית טובה, אני יכול לראות את הצומת כולו, את הרחוב, את המדרכות. למטה, אני שוכב. התנועה נעצרה. רוב הנהגים יצאו מן המכוניות. סקרנים נקהלו, אחדים מהם עומדים סביבי, מישהו מחזיק את ראשי, בזהירות רבה, אישה, היא כורעת ברך על ידי. מכונית התנגשה בחלון ראווה של חנות שעונים, מכאן למעלה אני לא יכול לזהות את דגם המכונית, אבל אני גם לא בקי במיוחד בדגמי מכוניות. חלון ראווה גדול שהתנפץ כמו ענן מנצנץ ועכשיו הוא מפוזר על הארץ: בתים, עצים, עננים, אנשים ושמים משתקפים בו פיסות־ פיסות, מכאן למעלה — פאזל גדול, אבל הכול בשחור־לבן. למרבה הפליאה אין צבע. ועוד דבר מוזר: ההוא שלמטה אינו חש כל כאב. עיניו פקוחות.

אני שומע קולות, קוראים לאמבולנס, סקרנים שואלים מה קרה, מישהו אומר: הוא חצה את הכביש באדום. אחר אומר: הנהג עוד ניסה לסטות.

הנהג יושב על שפת המדרכה, הוא אוחז את ראשו בשתי ידיו, הוא רועד, כל גופו רועד, ואילו אני שוכב שם שלֵו, שום כאב, מוזר. המחשבות, לעומת זה, עפות לכל עבר, ואת כל מה שאני חושב אומר ברור קול פנימי. זה טוב, כי הדיבור שייך למקצוע שלי. התיק שלי מוטל על הכביש שלושה או ארבעה מטרים ממני, הוא נקרע כמובן, תיק עור ישן. החבילה הקטנה ובה חומר הנפץ עפה מתוכו, גם הפתקאות, הכרטיסיות, הדפים עם ההערות, איש אינו נותן את דעתו עליהם, הם מתעופפים להם מעל לכביש. ואני חושב: אני מקווה שהם ייזהרו. אני גם מבקש לומר: זהירות, זה חומר נפץ, אבל לא מצליח. קשה לי לדבר, קשה מאוד, בייחוד המילה הזאת, מוזר, כי אני יכול לחשוב עליה ולשמוע אותה בקלות. ובכן, לא לומר כלום. לשתוק. החיים שלך הם תוהו ובוהו. אילו מחשבות עוברות בראש ברגעים כאלה! תן לנו להצעיד את העסק שלך קדימה באמצעות ייעוץ אישי. אילו יכולתי לעצום עיניים עכשיו, אני חושב, הייתי מוצא שלווה. ועוד דבר: אני שומע את צ'רלי פרקר מנגן, בבהירות רבה, את תחילת קטע הסולו ב־Confirmation.

***

באתי ממנה והייתי — אולי זה יהיה חשוב אחר כך בשביל הביטוח — בדרך ללקוח. היא טלפנה אליי כשהייתי בבית הקפה. השמש עמדה כטפח מעל הגגות, וצל העצים עוד כיסה את השולחנות. כבר היה די חם, אפילו חם מאוד. בלילה האוויר התקרר רק מעט. עישנתי, שתיתי קפה וניסיתי למצוא לכל הפחות התחלה לנאוּם שאני צריך לשאת מחר. מעולם לא דחיתי כל כך כתיבת נאום. השעה דוחקת. לעתים קרובות דרוש רק משפט אחד, משפט שיגרור את כל שאר המשפטים, התחלה הנושאת בתוכה הכול. רשמתי כמה מילות מפתח. מלאך ההיסטוריה. הנקודה האדומה בלובן הפרח היא סימן לפרי. שינוי השם. יונה במעי הלווייתן. עמוד הניצחון. מכתב קבלת האחריות.

ואז היא טלפנה. הטלפון הנייד צפצף.

הרחש האלקטרוניִ הקשה לשמוע את קולה: אתה מוכרח לבוא.

אני יושב על נאום. את יודעת. 

כן. אבל אתה מוכרח לבוא. בבקשה.

לאן?

אליי. עכשיו.

עישנתי את הסיגריה עד סופה, שילמתי, הכנסתי לתיק את הדפים ואת הפתקאות ועליהן מילים אחרונות מפורסמות, והלכתי לתחנת האוטובוס. מה היא רוצה? מה פשר החיפזון הזה? חששתי, בעצם פחדתי, שאולי בֶּן גילה הכול. אבל אולי היא פשוט לא יכולה עוד לשאת את כל הסודות האלה, את ההסתתרות הזאת, את ההעלמה וההסתרה. הלוא לעתים קרובות דברים של מה בכך מולידים וידויים שאחריתם מי ישורנה. לְ ַשקר, היא אומרת, זה דבר מחליא — ובשבועות האחרונים היא נאלצה לשקר פעמים רבות. ואולי הגיעה לאוזניו של בן שמועה כלשהי, אולי אחד ממכריו שיש לו ילדים קטנים ראה אותנו בגן החיות, כן, בגן החיות, נפגשנו שם לעתים קרובות. ואולי בן התחיל לחשוד בגלל הפגישה שלנו בדירה.

פעם אחת, זמן קצר אחרי שהכרנו, שכבנו בדירה שלה, ואז כמעט התגלה הכול. אחר כך הייתי אצלה רק בנוכחות אנשים אחרים, בבראנץ' של יום ראשון, לקוקטייל של אחר צהריים, בארוחות הערב שהיא עורכת אחת לחודש, וכמובן, לרגל פתיחת התערוכה האחרונה. חדר הכניסה לבניין הוא כמו בוורסאי, מראות על הקירות, פֵיות מפזרות פרחים, פרפרי גבס, מנורות לוטוס מברונזה, אתה סוגר אחריך את סורג הברזל הפרחוני ומעלית של מהגוני נושאת אותך בגניחות קלות אל הקומה השנייה, דלת הדירה גדולה כמו שער של ממגורה, ראשי מלאכים של עץ מקדמים ברינה את פני האורח, מסדרון, שורה של ארבעה חדרים, דלתות כפולות כנפיים, ומאחוריהן משהו שלא יתואר, לא דממה קרה ולא רִיק לבן חמוּר, כלל וכלל לא. חשבתי שאני נכנס לאָטֶלְיֶה של מָקַרט. ספת ארגמן שאִמרתהּ מרוקמת זהב מעשה תשבץ, שתי כורסאות עם דוגמה של להבות טיגריס, על הרצפה פרוות דוב לבן שראשו מפוחלץ, עיני הזכוכית שלו מביטות כלפי מעלה בחמדנות, אוזניו העגולות זקופות, שיניו לבנות, שפתיו מצופות לכה שחורה, כך הוא מביט בחיוך של תאווה ברגלי הנשים הפוסעות על פרוותו. מלאכת מחשבת, מבט הדובים החשקני הזה הבא מלמטה. על שני כנים עומדים אגרטלים ראוותניים כבירים שהיו משמחים בוודאי גם את וילהלם השני, כחולים, מעוטרים בגראציות ורודות ששדיים שופעים להן, ולעומת זה החלק החדיש: ארונית, לא, מזנון, לא, מיצב, פסל של פלדה, זכוכית, פלסטיק ועץ סיסם, המשלב בתוכו את מכשיר הטלוויזיה ואת מערכת הסטראו, על הקיר טפֶּט ירוק־טרופי, שתי מראות במסגרות זהב עבות, שני ציורי שמן, גם ענקיים וגם גרועים, באחד כבשים רועות, באחר קדושה צעירה נושאת מבט מיוחם אל השמים, ואת הכול מאירים זרקורים קטנים באור דרמטי, את המיטה הענקית במצעיה הירוקים, כמוה כמגרש ספורט, את חדר הספרייה ואת כורסת הקטיפה באור אדום, חדר האמבטיה דומה למערה מלאכותית בגנו של לודוויג השני. בשנים האחרונות ביקרתי בדירות רבות, אבל דבר דומה לזה ראיתי בפעם האחרונה רק אצל דודה־רבתא אחת. הייתי צריך להתאמץ שלא לרוץ בחדרים ולקרוא קריאות "אוהו" ו"אהה" מגוחכות, לא מתוך התפעלות, אלא מפני שהגיבוב המצועצע הזה היה הדבר האחרון שציפיתי לראות בדירה שלה. היא מקדימה את זמנה.

אני חי בחדרים ריקים ולבנים, בלי דברים מיותרים, קצת מיוּשן, כמו שהיא אמרה מיד. שני חדרים ריקים בדירת גג, הכול לבן. חוץ מזה הרבה אפור וחום: בגדי העבודה שלי, לא חדשים כלל, אבל מאיכות טובה, בגדים שאפשר ללבוש גם מרופטים או עם חורים: קשמיר, כותנה, משי. מעיל, חליפה, מגבעת, "בורסלינו", מתנה מעמית יקר, נקנתה באלכסנדרייה. שום ספר, חוץ מספר הספרים. מהמתחרים אפשר רק ללמוד. אני קונה בכל פעם רק ספר אחד, קורא אותו ואז נותן אותו במתנה או משאיר אותו בסניף הדואר. כל חפציי הם מיטלטלים, למשל מכונת הכתיבה הניידת, ויקטוריה מתוצרת ַאדלֶר. אני אחד האחרונים שעוד מתאמץ לכתוב במכונה מכנית. טוב, הרי אני לא צריך לכתוב רומנים. אני רואה לפניי את אצבעותיי המוארכות כמפרקי פלדה צנומים, שומע את המכניקה, את הגוון העמוק של צליל ההקלדה. בשעת ההקלדה אני נהנה לראות את הזרועות ועליהן תבליט האותיות מקישות בסרט הדיו. את ההערות אני כותב בעט נובע, לפעמים אני מרגיש ששאר הרוח זורם מאצבעותיי. כל הכרטיסיות כתובות בכתב יד: מילים אחרונות מפורסמות, פתגמים חשובים. הדבקוּת בצורת הכתיבה המיושנת הזאת איננה נובעת, לאמתו של דבר, מהתרסה וגם לא מפּחד ממחשבים, אני פשוט נהנה לשמוע את המכניקה, או בשעה שאני כותב בעט נובע ואז חדל לכתוב ומהרהר, אני נהנה לראות את ברק הלחלוחית של הדיו השחור־עמוק נהפך לאפור־שחור דהה.

מזוודה ותיק, אלו כל חפציי. בכל עת אני יכול לצאת לדרך.

היא לא האמינה לי שזה כך ולכן עשתה פעם אחת דבר שבדרך כלל היא נמנעת באדיקות מלעשותו, ובאה אתי אל ביתי, אל דירת הגג הזאת, שני חדרים, אמבטיה, מטבח, שולחן, שני כיסאות ישנים שמצאתי, מזרן פוטון יפני על הרצפה, שטיח קילים בתור כיסוי מיטה, הדוגמה האדומה דהויה והוא מהמאה שעברה, מתנה מלקוח שחסכתי ממנו בכי, וגם כורסה: עור, מסגרת פלדה, תוצרת שווייץ. על הקיר — מגילת קליגרפיה יפנית, כמה סימניות שחורות על נייר אורז חום בהיר, יפנולוג אחד תרגם לי אותן: מילים הוגות במילים.

אילו נאלצתי לארוז את חפציי למנוסה פתאומית, יש רק שלושה דברים שהייתי מצטער שאני צריך להשאיר מאחור: הכורסה, הקילים הארוג, שצבעו משתנה בהדרגה מארגמן לאדום־אש, והמגילה היפנית. את הקילים ואת הכורסה הייתי מנסה לאחסן אצל הסופר הצעיר. הוא נכנס לפני חודשיים לדירת הגג שממול. לפעמים אני שומע אותו מדבר אל הרהיטים שלו. דיאלוג. כשהוא מדבר אליהם וכשהוא שותק. אני מבחין בבירור מתי הוא מאזין לתשובותיהם, שלצערי אינני יכול להבינן. אין לך סיכוי להצליח לדגדג אותי, הוא אומר, ומדבר כנראה אל הכיסא, ואתה תעמוד עכשיו בשקט, לעזאזל, הוא אומר לשולחן, אני מניח.

גם היא שמעה אותו מדבר בפעם ההיא, כשבאה אליי, אבל טענה שהוא פשוט מדבר אל עצמו.

לא. פשוט צריך להקשיב דרך הקיר.

אבל מי יכול לעשות את זה?

אני.

היא צחקה, וכשאיריס צוחקת, שמי ברלין זוהרים. היא מתחילה בשקט, כאילו מישהו מדגדג אותה קצת, היא פותחת את הפה, שפתיים מלאות, שפתיים שמדגישות עוד יותר את פתיחת הפה, מקיפות אותה, היא מושחת אותן בשפתון אדום־עמוק, השיניים שלה, שיניים לבנות ישרות, חוץ משן חותכת אחת שרוקדת מחוץ לשורה ועומדת קצת באלכסון, החניכיים המבליחות בוורוד, והן גם מוצקות, זאת אני יודע, חלל הפה הזה האדום־עדין — היא צוחקת, האַיילַיינר שלה נמרח, היא צוחקת כדרך שאחרים בוכים. השיחות סביבה נפסקות באחת, אנשים נושאים אליה את מבטם, בתחילה מוטרדים, אחר כך מחייכים, לבסוף צוחקים אתה, בלי שיהיה להם שום מושג למה הם צוחקים. יותר מכול אני אוהב אצלה את הצחוק הזה. הוא מסלק כל עצב, והוא גם כנראה הסיבה העמוקה להצלחה שלה. מובן שגם דברים אחרים תורמים להצלחה הזאת: הרגליים, השׂער ובייחוד העיניים, ליתר דיוק: הרגישות שלהן לאור. לכן היא מרכיבה כמעט תמיד את משקפי השמש בסגנון אוֹדרי הֶפּבֶּרן. ורק כשהיא רוצה לבחון במדויק את הצל, היא מסירה את המשקפיים: את פְּלַג־הצל, את גון־הצל, את פיזור־הצל, את מוקד־הצל, היא יכולה להגיד אז דברים כמו: יש בזה יותר מדי לבן, צריך עוד קצת ורוד, נגיעה קלה, זה מה שאמרה בדירת הגג שלי. החדרים נראו לה ריקים כל כך, לבנים כל כך, קרים כל כך. לא מזמן ראתה דירה של משורר אחד, דירה נוראה, גם ריקה גם משעממת. סטרילית. וככה הוא גם כותב, כמובן. אין לה ספק שהסביבה הקרובה, החדרים, ובייחוד התאורה שלהם, משפיעים השפעה עמוקה ביותר על הלא מודע שלנו, ופירושו של דבר כמובן שהם משפיעים גם על החשיבה ועל ההתנהגות שלנו, וגם, כן, גם על הדמיון שלנו. דבר כלשהו מעורר את הדמיון, היא אומרת, רק כשהוא מואר באור הנכון, כשהוא יוצא לאור. כמו שן הלווייתן עם העיטור המגולף שמונחת על שולחני. כשמחזיקים אותה, השנהב כבד להפתיע, ומבעד לפני השטח המבהיקים זוהר אלינו גם משהו משכבות ההתפתחות הפנימיות. ספינת מפרש ודיוקן אישה חרוטים בשנהב, מוקפים בחבל מסוגנן, ומתחתם, בכתב גחמני משהו, מופיע השם: רֶבֶּקה. 1851. אולי הכוונה לאישה המחכה במרחקים, ואולי לספינה.

לא ידעתי בכלל שללווייתנים יש שיניים.

לראשתנים יש.

גם התמונה שתליתי במטבח מצאה חן בעיניה, התמונה היחידה בדירה.

יפה. הוֹרְך. היא בטח עלתה הון.

לא. קיבלתי אותה תמורת נאום. במקצוע שלי עוד מתקיימים שרידים של כלכלה טבעית.

ההורך שלי הוא לא תמונה במובן המקורי של המילה. מאחורי זכוכית ממוסגרים דפים מודפסים במכונת כתיבה, בולטים מעט מפני השטח, מקצתם מקופלים בקפידה, מקצתם מקומטים, באופן המזכיר את קפלי המוח, מודבקים למשטח, ובאמצע, בנוף הנייר, מונח כרטיס נוכחות מוחתם של פועל בניין, מטונף בעקבות מגפיים, הכול מציאוֹת, אבל מציאות שחיפשו אחריהן במכוּון, וזה בעצם כל העניין. סוד קסמם של הדפים, המגלים רק שברי מילים בפאות הקפלים, בלי שום הקשר, מילים שנדחסו יחדיו במקרה, סוד קסמם טמון בכך שהורך מאתר בעקשנות של בלש את עוזרות הבית של משוררים ברלינאים ומבקש מהן, לפעמים אפילו משחד אותן, לאסוף בשבילו כתבי יד מסל הניירות. לאחר שיצר שבע תמונות כאלה מוּצה המאגר הברלינאי. שאר סופרי ברלין היו בעיניו עלובים כל כך, שהוא לא רצה לשַמר את כתבי היד שלהם גם בתמונות.

תמונה נפלאה, פשוט נפלאה.

רוצה אותה?

בשמחה. מאוד. בטח. אבל איך אסביר את זה לבֶּן, הוא הרי מכיר את הורך, הוא גם יודע שהורך לא מוכר בדרך כלל את התמונות שלו, ואם כן אז רק במחירים מטורפים. לא, זה בלתי אפשרי.

ואת חושבת שבן לא שם לב לכלום?

כלום.

זאת אומרת, אין לו אפילו, איך לומר, חשד?

לא.

וזה מפתיע אותי, כי במקצועו הוא חַשָב בקונצרן מכוניות. חשבתי שאנשים כאלה חמושים בחשדנות תמידית ובחדות עין. אבל בן לא הבחין בשום דבר עד עכשיו, גם לא באותו אחר צהריים כשחזר הביתה במפתיע, ואיריס יצאה אליו בפנים אדומים יוקדים ובחצאית הפוכה שתפריה נראו בבירור. אולי חשב שזהו אחד מחידושי האופנה האלה, ללבוש את החצאית עם צד התפרים כלפי חוץ. והסומק? הלחיים שלה פשוט להטו. את זה אין ספק שראה. פאות שׂערה היו מיוזעות, דביקות, כאילו עלתה בריצה עשר קומות לקראתו. בידה המאוגרפת החזיקה ממחטת תחרים שחורה — התחתונים שלה. בן לא ראה כלום, גם לא את העובדה שאני נועל נעליים חצאיות שחורות בלי גרביים. יצאתי משירותי האורחים, ציננתי לי שם את הפנים, רחצתי ידיים, התלבשתי, אבל במנוסתי אל השירותים שכחתי את הגרביים, הם עדיין היו מונחים לפני המיטה הזוגית הירוקה כמגרש ספורט.

הוא הביא לי את המאמרים על הפילוסופיה של האור, הסבירה לבן את נוכחותי. ברגע הראשון פחדתי שהוא יכה. עמדנו במסדרון הרחב בדיוק על יד מחבטי הגולף שלו. אבל הוא רק אמר: שלום, נעים מאוד, והושיט לי את ידו. אהבתי את הנאום שלך, ואתה יודע מה הרשים אותי במיוחד? המוזיקליוּת בנאום שלך, הכול חלק, וגם הקטע עם הדמעות מצא חן בעיניי מאוד. אני מתאר לעצמי שאתה בטח שר, אתה בוודאי זמר.

לא, אמרתי, לשיר אני לא יודע, אבל אני מנגן, פסנתר, לפעמים אני מנגן ג'ז. סיפרתי על הלהקה שמנגנת בימי ראשון בבוקר, להקה של גברים מזדקנים, וביקשתי להסיט כך את תשומת הלב מכפות רגליי העירומות מגרביים. אני לא מספר את זה אף פעם, גם לא למכרים, אף על פי שאנחנו מופיעים לפני קהל. יש דברים, ֲאבֵלִים נכבדים, שיפה להם השתיקה, כדי שיישארו טהורים ולא נפגום בהם בהתמכרות לתהילה ובחברותיות מחושבת. למען איריס הפרתי את הכלל הזה.

למחרת נמנעתי מלשאול אותה מי סילק את הגרביים, היא או הוא, גרביים טובים שצבעם פחם־אבן, וגם החַשב בוודאי לובש כמותם. היא לא רצתה לדבר על זה, בעיניה הייתה הסצנה כולה מביכה, איומה, אפילו מבחילה, היא לא יכלה לצחוק על זה כמוני.

מזעזע, רציתי שהאדמה תבלע אותי, אמרה. אסור לדבר על זה. זה פוגע בכבודו.

כן, זה טיפשי ומגוחך — בשבילנו, אבל לא בשבילו, לא, כבודו של התמים לא יכול להיפגע.

 מה אתה מקשקש!

היא הייתה על סף בכי. כשהרימה את עיניה לבסוף, לא הביטה בי, היא טלטלה את ראשה כמבקשת לנער מעליה הכול. אני לא יודע למה לא שמה קץ למערכת היחסים שלנו באותו רגע. זה היה יכול להיות פשוט והגיוני.

 כתבה של אבנר שפירא על אובה טים ועל הספר.

הספר באתר של עם עובד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s