קלייסט על ברלין

הקיץ הזה, הנפלא, שנמשך כבר מסוף אפריל ולא מראה סימני היחלשות או היעלמות, הקיץ הזה המאיס עליי את העיר, את ברלין. ההמולה, הצפיפות, השאון, פטפוטי ההבאי שהתקשורת מפמפמת לתוך האוויר המהביל של העיר – משכו אותי בכל הזדמנות לצאת אל היערות והאגמים של ברנדנבורג.

ברנדנבורג שופעת אגמים ומיושבת בדלילות כל כך, שיש לה בעיניי כמעט זכות קוסמית להקיף את ברלין. אפשר לשוטט יחפים ביערות שסובבים את האגמים ולאכול אוכמניות ופטל וכל מיני גרגירי יער, התפוחים שבשולי היערות הבשילו השנה כבר ביולי במקום בספטמבר מרוב חום, ושזיפי המירָבֶּל ספגו את קרני השמש החזקות והפכו אותן למתיקוּת עילאית.

גם עשבי המרפא מכסים את הנוף בשפע שלא היה כמותו כבר שנים רבות, ולמרות שבדרך כלל נהוג ללקט צמחי מרפא רק בראשית הסתיו, כשלהט השמש מהקיץ אצור בהם בכל כוחו, השנה אפשר היה למצוא כבר ביוני כאלה שצומחים בדרך כלל רק באוגוסט או ספטמבר.

ובשעות של רגיעה קראתי ביוגרפיה של המשורר בן ברנדנבורג היינריך פון קלייסט, והתחוור לי שכבר לפני 218 שנה, בקיץ, באמצע אוגוסט, נמאסה עליו ברלין:

אבל, ייאמר בינינו, ככל שאני נמצא יותר בברלין, מתחוור לי שהעיר הזאת – כמו כל ערי הממלכה וערי הבירה – אינה משכן הולם לאהבה. האנשים כאן קטנים מכדי להיות אמיתיים, שנונים מכדי להיות פתוחים. שאון ההתרחשויות מפריע ללב להתענג, בסופו של דבר אדם מתרגל להשתלב בכל כך הרבה עניינים חסרי תוחלת, עד שהוא מאבד קשר לעניין האמיתי. (היינריך פון קלייסט, מכתב אל ארוסתו, וילהלמינה פון צֶנגֶה, 16 באוגוסט 1800).

Amtssee, Chorin